גבר גרמני מבקש, לאחר מות אשתו, לעבור להתגורר באוסטרליה בקרבת המאסטר שלו על מנת להסתופף בצילו ולזכות בהשראתו. בארי לונג משיב לו: אין כל צורך. אתה יכול לעשות את העבודה בכל מקום. קרא את הספרים, הקשב לקלטות, אינך צריך אותי ובכלל, אין לי תלמידים. אתה יכול לבוא להקשיב להרצאות שלי, אבל לי, (עם דגש על המילה לי) אין תלמידים.
לונג איננו הראשון המסרב להקים אשרם המרוכז סביב מורה ומאדיר את שמו. קרישנמורטי, פילוסוף הודי, הוא אולי הדוגמא המובהקת לכך ביותר. בשנת 1929 פיזר את "מסדר הכוכב מן המזרח" שהוקם במיוחד עבורו והצהיר כי "האמת, בהיותה ללא גבול וללא תנאי, אי אפשר להגיע אליה דרך שיטה כלשהי, אי אפשר לארגן אותה, ואין מנהיגים שיכולים לעזור להוליך אליה בני אדם...".
לונג עצמו סירב לקהילה שבקשה להתגודד סביבו וטען כי יחידים מחוסרי אהבה מבקשים להתקבץ יחדיו כדי לפצות עצמם על כך אך הגאולה טמונה ביחיד, ולעולם לא בהמון. 
שיר הלל לאינדיבידואליות
מורים כקרישנמורטי ובארי לונג שרים שיר הלל לאינדיבידואליות ומעודדים את האדם לקחת אחריות על חייו ולא לוותר על סמכותו לטובת גורמים חיצוניים. בפרק מבריק ושמו "ההיסטוריה הפוליטית של העולם" (מתוך הספר – "רק הפחד מת") סוקר לונג את המעבר שחל בעולם מסמכות היחיד המאושר לתודעת ההמון הסובל, כשדווקא הדמוקרטיה, הנראית לרובנו כפיתרון הטוב ביותר שהושג עד כה לחיים מאפשרי חופש ושיוויון, נתפסת בעיניו כשיטה בא חוסר האחריות האישית מגיע לכדי שיא.
כותב בארי לונג:
"בראשית הזמן היה היחיד, גבר או אישה, הסמכות השלטת עלי אדמות.
כל אחד היה אחראי לטוב שבו.....
כל יחיד היה אחראי לשמחת החיים על פני האדמה, פשוט על ידי סירוב להכניס את הסבל אליו או אליה......
לא היה זה שלטון שיתופי או שבטי ולא שלטון של אדם נבחר, מנהיג או מלך.
כל יחיד היה שליט מכיוון ששלט על עצמו או עצמה."
בואו נעצור לרגע. קראו את המשפטים הללו שנית. נשמו. עצמו עיניים. גם אנחנו היינו שם. גם אנחנו יודעים. עמוק עמוק בתוכנו, אנו יודעים מה זה להיות אחראים באופן מלא על אושרנו. בואו ננשום וניזכר. איך זה היה פעם? איך זה לחיות ללא תחושת אשמה וקורבנות ומבלי להאשים את האחר? מרגיש טוב בפנים, נכון? הכל בפנים, שום דבר לא הלך לאיבוד, יש רק להתעורר....
מה קרה, כיצד איבדנו את סמכותנו?
כל עוד ידע האדם שהוא התודעה או החיים שבתוך הגוף, היתה מהותו שמחת חיים טהורה עלי אדמות.
למעשה, זוהי הגדרת האינדיבידואל – התודעה שמאחורי הגוף. ברגע בו התחילה התודעה להזדהות עם גוף החיה שבה, החל האדם, ובצדק, לפחד מן המוות ולפעול על פי קודים השרדותיים. "גוף החיה מסתיר את פגיעותו מעצמו ומוצא נחמה ושלווה בשייכות לעדר" כותב בארי לונג, אך לא חולף זמן רב ועדר מסויים מוצא את עצמו מפחד מעדרים אחרים ולכן נלחם בהם, ולפני שהספקנו לומר ג'ק רובינזון אנו מוצאים את עצמנו מוקפים בפצצות ושאר כלי נשק להשמדה המונית, בעודנו חיים ברעיון הסותר – "דאגה גלובלית לביטחון עדר האנושות הכולל, ההמון, שעכשיו מאוים על ידי אותו כלי נשק גרעיני שהיה אמור להגן עליו".
איזה מרחק עברנו מאז ראשית הזמנים.....
הדמוקרטיה כתקוותו של ההמון
תחושת הביחד של העדר איננה ממגרת את חוסר הביטחון הקיומי שהוחדר עם האמונה בקיומו של המוות, והעולם המשיך לחפש פתרונות לביטול הסבל של עצמו. "בעולם המערבי", ממשיך בארי לונג בסקירתו, "קיוו שהדמוקרטיה תמגר את הסבל" מה שקרה בפועל, ממשיך לונג הוא שבפעם הראשונה בהיסטוריה –
"באמצעות דמוקרטיה ייצוגית, ויתרו הגבר והאשה מרצון על האחריות לסבלם, תמיד."
אך כשאתה מוותר על האחריות לסבלך, אתה מוותר גם על האחריות לאושרך. אתה מעביר את הסמכות לחייך לגורם חיצוני ולמעשה, מפקיע את עצמך מעוצמתך. בואו, נביט בחיינו. פעם בכמה שנים אנו הולכים לקלפי, משלשלים פתקה שתחרוץ את גורלנו לכמה שנים נוספות וזהו. חזרנו הביתה לעמל יומנו הלא תמיד קל ופשוט וזהו. איננו אחראיים יותר לכלום. מדי פעם משהו מקומם אותנו ממש ואז אנו מוחים ולפעמים גם לוקחים את המושכות בידיים ועושים, אבל כמה מאיתנו מתמידים בכך לאורך זמן? לרוב, טרדות היומיום בולעות את מרבית כוונתנו ובכלל, אם לא היינו מפקיעים את הסמכות על אושרנו מידנו ומעבירים אותה אל מערכת חיצונית כלשהי, בין אם דתית או חברתית מלכתחילה, לא היה כל צורך לדאוג היום לאחר. פשוט, מכיוון שכל אחד היה אחראי על אושרו בעצמו.
מישהו צריך להיות אחראי, אבל מי?
התשובה היא - אנחנו. לא כקולקטיב, לא כהמון, אלא כיחידים. לא מחר, לא מחרתיים, אלא עכשיו, היום, מרגע זה. לא צריך לשם כך לטוס לטימבוקטו וגם לא לעשות מנוי בסדנאות, לא לטפס בשלבי המעמד החברתי וגם לא להיות עשירים. כל אחד מאיתנו יכול להיות אחראי על אושרו ולטעמי, הרבה יותר מאשר חובה, זוהי זכות, פשוט זכות.
עכשיו, ברגע זה, שאל או שאלי את עצמך – כיצד לא יחדור הסבל אל חיי. כיצד הוא לא יחדור הרגע וגם לא ברגע הבא וגם לא בזה שאחריו. לא יותר מכך. אין כל צורך בפרויקטים מיוחדים ולא בתיאוריות מפוצצות. כיצד אשתתף באופן פעיל בשמירה על השמחה של חיי. של הבית שלי. של כדור הארץ שהוא ביתי. אז ההוא לא עושה והיא לא עושה, אולי, אז מה? אדאג אני לחלק שלי, דייני.
מישהו צריך להיות אחראי, אבל מי? אני. אני. אני......
לכתבות נוספות בסדרת בארי לונג-
על גידול ילדים באהבה
עכשיו תורה
עולם האצילות
לפורום הורים וילדים בלמידה משותפת