לכו לראות את אווטאר! זהו סרט מדהים – ולא בגלל הסיפור שלו, אלא בגלל מה שחבוי בו מעבר לסיפור שעל פני השטח.
על פני השטח יש סיפור שטחי ושבלוני למדי. דומה שיוצרי הסרט פשוט שכפלו תבנית רגילה שעובדת היטב בכל הסרטים שלילדים ולכל המשפחה, מבית היוצר של דיסני. מבחינה זו אין הבדל בין אווטאר ופוקהונטס. בעצם זהו כמעט אותו סיפור, רק שבמקום אינדיאנים יש לנו יצורים אקזוטיים מכוכב אחר, ובמקום שזה יקרה בעבר על פני כדור הארץ, זה קורה בעתיד ועל פני פלנטה אחרת לחלוטין. אבל מרגע שמתחיל הסיפור סופו ידוע מראש וצפוי לחלוטין. בני האדם לוקים ביוהרה וחמדנות פולשים בברוטאליות לכוכב בו חיים יצורים יפהפיים שחיים בהרמוניה מופלאה עם הטבע שסביבם. בעיני הפולשים – שפעם היו הספרדים של קולומבוס ובסרט הם האמריקאים של העתיד – מדענים, אנשי עסקים ואנשי צבא – בעיני כולם הטבע נתפס כפראי והיצורים החיים בו בהרמוניה מופלאה נחשבים לילידים פראיים שצריך ללמד אותם לקח ותרבות...
מרגע שהסרט מתחיל ברור לך מי הטוב ומי הרע, מי ינצח ומי יפסיד – לא לפני שיראה שהכל כמעט אבוד עבור הטובים, וגם ברור לך שגיבור הסרט שמתחיל לעבוד בשירות הרעים יסיים כעריק שעובר לשורות הטובים ונלחם לצידם כנגד הרשעה המופגנת של בני מינו.
חוצמזה אסף הסרט אל תוכו עוד דברים מסרטים אחרים שנעשו לאחרונה, כמו ב"גזור והדבק": למשל הטנק האנושי שהופיע לראשונה במטריקס ומאז ראינו אותו בהמון סרטים, כולל אירון-מן ואף בסרט הנהדר שיצא גם הוא לאחרונה "אזור 9". בסרטו האחרון של ברוס ו'יליס "המחליפים" הופיע כבר הרעיון – שגם הוא כמדומני התחיל במטריקס – בו בני האדם מתחברים לאיזשהו מיכשור שמאפשר להם להכנס לגוף אחר ולתפקד בעולם על ידי גוף שאיננו הגוף שלהם. וגם באווטאר כך הוא – צוות המדענים נכנסים לסוג של מיטה עם חיישנים שדרכה הם משגרים את החלק המנטאלי שלהם לתוך גוף שבנוי כמו הגוף של הילידים המקומיים – גבוה מאד, כחול, עם אזניים כמו של חיה וזנב כמו של חתול, ועם שיער ארוך שתכף אדבר עליו בפרוט.
אבל הנה העניין – מה שאווטאר עשה בניגוד לסרטים אחרים הוא שאל תוך השבלונה הידועה מראש הזו הוא יצק עומק שבא במימד אחר – לא במימד הסיפור. "המחליפים" למשל הוא סיפור הרבה יותר מעניין ומורכב ומפתיע משהו, אך הוא לא ממצה את הרעיונות הפילוסופיים שבהם הוא נוגע רק ברפרוף. לעומתו אווטאר לוקח את הרמה הפילוסופית למרחב חדש.
כמו שאמר לי ידידי זוהר – כל חיי האדם הם סוג של שבלונה כזו – נולדים, אוכלים, שותים, מפרישים, אוהבים, מפחדים ומתים. זהו. זו השבלונה. השאלה מה אתה עושה עם החיים שלך בתוך השבלונה הזו. כאן כל ההבדל. ואווטאר עשה זאת בגדול!
על ידי הרחקת הדברים לפלנטה אחרת התאפשר ליוצרי הסרט ליצור עולם עשיר, צבעוני, זוהר והרמוני שנותן לנו תחושה של חיים מלאים אך כה אחרים. אחרים ממה שמוכר לנו פה, כיום, בעולם המנוכר והאגואיסטי בו אנו חיים כיום.
הנה כמה נקודות ששוות התייחסות:
ראשית כל – השיער! לאותם יצורים כחולים ויפים יש שיער ארוך ויפה. יוצרי הסרט לא עשו אותם כעורים קרחים וחמודים כמו אי-טי החייזר של שפילברג, אלא יפים ואקזוטיים כמו היפים ואנשי הריינבו של היום, עם שיער ארוך ויפה העשוי בהרבה צמות דקות וארוכות, או ראסטות, עם חרוזים ונוצות הקלועים בו. וזו רמיזה ראשונה שאומרת לצופה: אנחנו לא באמת מדברים פה על פלנטה אחרת! אנחנו מדברים פה על החיים שאפשר היה לנו לחיות אותם פה, על כדור הארץ, ויש גם אנשים שחיים היום הרבה יותר קרוב למצב הזה – אנשי הריינבו למשל.
דבר שני – הצמה! מאחורי הראש יש להם צמה ארוכה, כמו זנב סוס עם ציצת שיער עדינה, שמשמשת כנקודת התחברות עמוקה, טלפטית, אל הטבע. כשהם רוכבים על סוג מקומי של "סוס" או מין דרקון-איגואנה אישי, הם מחברים את ציצת השיער הזו עם איבר דומה שקיים במיוחד לשם כך אצל החיות וכך החיה הופכת לחלק מהם והם לחלק ממנה. אין כאן יחסי רודנות של אדם הרודה את רצונו הנפרד על החיה, אלא יחסי סימביוזה בין חיה שבוחרת ב"אדם" והאדם (או מה שזה יהיה...) שמתחבר אל החיה בחיבור ישיר, חיבור שיש בו אינטימיות שאליה אנחנו יכולים רק להתגעגע בעולמנו האנושי והמנותק עד להכאיב.
מה שהיה חסר לי קצת (ואני בטוח שזה פשוט צונזר מטעמי "כל המשפחה") זה שכשהגיבור והגיבורה מתאחדים סוף סוף באהבה, שזה לא יתבטא רק בנשיקות צרפתיות, כמו איש ואישה על פני כדור הארץ, אלא שהם יחברו צמות ויהפכו להיות אחד. אחדים בגוף ובתודעה ובלב ובזוהר המשותף של הטבע שיעטוף בקסם את אהבתם. אבל הסרט לא העיז ללכת לשם משום מה, וזה קצת חבל.
דבר שלישי – האלה! כן, האנשים הללו הם אנשים "דתיים". אבל לא כמו הדתיים של הדתות המונותיאיסטיות הרגילות שעובדות אל (זכרי) שיושב בשמיים ומשגיח על הארץ, אלא כמו האינדיאנים הסוגדים "לרוח הגדולה" של הדברים כולם. האלה (נקבה!) נוכחת בכל, חיה את הכל, זוכרת הכל, מתאחדת ומאחדת הכל, וגם – לא לוקחת צד בסכסוכים. היא הטבע עצמו, הצייד והניצוד – שניהם חלק ממנה. היא רשת החיים הקסומה, היא כמו "גאיה" של כדור הארץ. אלא שכדברי גיבור הסרט – "בני האדם הרגו כבר את אמא שלהם" – את גאיה – וכדור הארץ שלהם הפך אפור וחמדני. אבל שם – האלה עדיין חיה, והקסם שלה עוד זוהר.
דבר שלישי – השבט! כן – געגועים עמוקים יש לנו בני האדם המודרניים אל מה שהיה פעם ואבד. אבד מזמן, אולי לפני אלפי שנים – חיי השבט. אנחנו יצורים מנותקים. חיים חיים מנותקים זה מזה, ומן האדמה והצמחים והחיות. אבל שם – בפלנטה ההיא הם חיים כשבט. ואחת התמונות המרגשות היא תמונת התפילה המתרחשת בשבט. כולם מחוברים לכולם. כולם נעים בקצב אקסטטי אחד, וכולם מחוברים לאלה הגדולה של הטבע דרך האדמה החיה והעצים – שורשי העצים מתחברים אל זנבות האנשים והאנשים מחוברים זה לזה ושירה מקודשת נישאת באויר.... ככה ככה אנחנו רוצים לחיות – אבל אבדנו את זה איפשהו בעבר העמוק של האנושות, והסרט המופלא הזה מחזיר את זה לא כרעיון אלא כחוויה מטמטמת חושים, מסעירה, מלאה, צבעונית ואקסטטית.
אווטואר מחזיר לנו את הגעגוע לחיים שלנו כפי שהיו צריכים להיות – שבטיים, מחוברים, מלאי כבוד ענווה ופשטות, אך מלאי עוצמה, פראיות, חכמה וקסם. אווטאר לוקח אותנו לחוויה שמתחברת היטב לזמן החלום וללא מודע הקולקטיבי של האנושות, אל עולם הארכיטיפים והסמלים, אל העולם בו לא שולט עדיין הפירוד ובו אנחנו יודעים במעמקי נפשנו שאנחנו אחד. שהכל חי – מעבר לחיים האישיים והפרטיים של האינדיבידואל.
לכו לראות ותיזכרו...!