בדרכי בחזרה הביתה מביקור אצל רופא הנשים שלי הבנתי שאין לי ברירה. עלי להשלים עם ההכרח להתחיל בטיפולי פוריות. הדוקטור הבהיר לי, באופן חד-משמעי, שאין לי שום סיכוי להיכנס להריון באופן טבעי.
"החצוצרות שלך חסומות, יקירתי", הוא אמר ברוך, כשהבחין באישוני הקרועים לרווחה מעוצמת הכאב. "הפריה חוץ גופית תאפשר לך להיכנס להריון בלי בעיות", ניסה להרגיע.
אחרי שבועיים של אבל, אספתי את עצמי והחלטתי לקבוע תור למומחה להפריות. החלטתי, אבל האצבע המחייגת סירבה לשתף פעולה. שוב ושוב דחיתי זאת בתירוץ קלוש אחר.
כעבר שבוע נוסף של השתדלות אמיתית, שהסתיים בשיחה שלא בוצעה, ישבתי עם עצמי ופתחתי בתהליך התמקדות*, בניסיון לברר מה עוצר אותי מלבצע את שיחת הטלפון, תנאי הכרחי בדרך שיכולה להביא אל ההריון המיוחל.
- "זה לא פחד מתהליך ההפריה", אמר הרחם שלי מיד.
- "מממ... מעניין", השיב הראש, "זה היה ההימור הראשון שלי".
- "זה גם לא הצורך להוכיח שאת מסוגלת לבד", הוסיף הרחם, "ממש לא".
- "אז מה זה?", שאלתי בייאוש הולך וגובר.
השתרר שקט. הרגשתי צורך לשקוע פנימה עוד ועוד. "לאאא", שמעתי לבסוף קול רועם בתוכי, בס נמוך, שסימר את שערותי והפתיע אותי בסמכותיות שלו. היה זה קול עמום, ממעמקי שיפולי בטני. הוא התרכך מעט, והוסיף "פשוט אין צורך להיות בכל הדרמה הזאת. יש גם דרך אחרת".
ואני יושבת שם, מתחילה לחוש את משב הרוח הקרירה של הביקורת, שמתחילה לחדור אל מתחת למפתן דלתו של החדר הפנימי. הביקורת מופיעה כמו חתולת רחוב שהיה לה פעם בית - תמיד מעוררת קצת סלידה בהתחלה, תמיד רעבה לליטוף ולמזון. אני מסיטה את תשומת ליבי אליה, שוהה איתה לרגע. זה מרגיע אותה.
בדמיוני אני מפנה לה מקום, לשבת ליידי. חתולת הביקורת מתיישבת, רגועה בינתיים, אבל דרוכה מאוד. אני מודעת לנוכחותה, מאפשרת לה לשהות במחיצתי, אך גם ממשיכה הלאה.
"איזו דרך אחרת יש?", אני מכוונת את השאלה אל הרחם, המקום ממנו בוקע הקול המדבר. אני חשה בחוזקה את הרעד שעובר בי, כאילו הולכת להיחשף בפני תגלית חדשה ומרעישה. אוחזות בי התרגשות וסקרנות של ילד, שקיבל מתנה גדולה והוא עומד לקרוע את נייר העטיפה.
בדמיוני מופיעה, על מסך גדול, תמונה חיה. בת דמותי יושבת במרפסת ביתי, מביטה על נוף ירוק. אני מתבוננת בה. היא רגועה מאוד, מחייכת בשלווה. תחושה נהדרת לראות עצמי כך, הרגשה נעימה של סיפוק. כאילו אין מה לרצות עוד. אותה אני, שיושבת שם בתמונה, מרגישה מלאה ושלמה. אני תמהה על פשר הדימוי הזה.
והנה, מילים צפות ועולות מן התמונה, כמו כתוביות תרגום: "פשוט לחכות בסבלנות".
החתולה הרעבה קופצת, הנה היא כבר כאן, מייללת "אבל הרופא אמר". וגם מוסיפה בתקיפות: "מי את חושבת שאת? הריון טבעי אצלך יהיה בגדר נס רפואי, הדוקטור הרי אמר לך. נס רפואי, זוכרת?".
אני מתכווצת מעט, התמונה נמוגה ומתחלפת בתחושת פחד.
אבל אני מסרבת לוותר, ומזמינה את הפחד להתעצם ולגדול לכל מידה שירצה. וזה עובד. ככה זה עם פחד: כשהוא מאיים להשתלט עלי, אני מיד נותנת לו הרבה יותר מקום מכפי שהתכוון לקחת. כשהוא מרגיש שאין על מה להילחם, שאני מוכנה לחוות אותו במלואו, האנרגיה שלו מתכווצת מיד. הוא מחריש.
וכך שוב, לאיטה, עולה תמונת עצמי, יושבת במרפסת בנחת, בתחושה שהעולם פרוש לרגלי. הפעם, למרבה ההפתעה, אני רואה עצמי חובקת תינוק יפיפה בזרועותי.
אני מרוגשת, צמרמורות של עונג חורשות את גבי. את התחושה הנפלאה הזאת אף חתול רחוב רעב כבר לא יגנוב ממני. אני מרשה לעצמי להישאר עם התחושה המופלאה. ההתרגשות מתעצמת, ממלאת את כל כולי, יוצאת ממני וצובעת את ההילה שלי בכל צבעי הקשת.
עדיין לא הכל ברור לי, יש עוד שאלות לשאול, אבל אני יודעת שהפתרונות טמונים במעמקי החוויה, ויכולים להימצא רק באמצעות צלילה לעומקה והתמזגות לתוכה.
התחושה השמיימית דועכת לאיטה, ואני מרשה לעצמי לשאול את הגוף לגבי הדרך שעלי לעבור. הרחם שוב בוחר לקבל את זכות הדיבור. הוא מציע לי לטפל בעצמי באופן עקבי ויומיומי, באמצעות טכניקת הילינג המוכרת לי, מדבר על אמונה חזקה שזה יגיע, ובקרוב, ומדגיש את הצורך בהמון סבלנות.
כך עולה בי התחושה כי אופציית ההריון הטבעי מתאימה הרבה יותר לנתיב החיים בו בחרתי. מתגלה ועולה האפשרות המופלאה של חוויה ייחודית, הקשורה לטכניקת הריפוי העצמי שאני מלמדת ומפיצה.
אני מבינה את ההזדמנות הטמונה בבחירה זו בהקשר רחב יותר של חיי, מתמלאת בהכרת תודה כלפי התהליך הפנימי המופלא. ברור לי שאני בוחרת בלב שלם בדרך שהגוף, בתבונתו הרבה, מציע לי.
אני מסיימת את תהליך ההתמקדות, פוקחת עיניים לחות וחוזרת למציאות.
אני ממתינה ארבעה חודשים ומחצה, ומגלה שאני בהריון. הרופא שלי נותר ללא מילים. הוא אומר שאין לו הסבר לזה. רציתי להציע לו לשוחח עם הרחם שלי, אבל החתולה מיד קפצה ואמרה: "נו תשתקי כבר, תשתקי...".
* "התמקדות" היא טכניקת התבוננות והקשבה לעולמות הפנימיים שלנו. התהליך פונה אל החוויה הפנימית, מתוך תפישה שכל הנמצא שם ראוי להתייחסות. טכניקת ההתמקדות מנסה לאתר את הקולות המדברים אלינו מתוכנו, מבקשים את תשומת ליבנו ברגע נתון. השפה הפנימית של התהליך יכולה לכלול תחושות פיזיות, דימויים, זכרונות מן העבר, תמונות ורגשות, והיא אישית ומיוחדת ויכולה להשתנות מאדם לאדם ומתהליך לתהליך.