"
אפילו שזה טוב
כמה שזה רע
מסך הטלוויזיה הנורא"(רמי פורטיס מתוך "רד מעל מסך הטלוויזיה שלי").
תמיד באיזשהו שלב שיחות הסלון מגיעות לוויכוחים את מי צריך להעיף מהריאליטי התורן, מי הכוכב הנולד או הרוקד הבא, מי ייקח את המיליון ועד כמה המשחק מכור. כשזה קורה אני בדרך כלל ממתינה בסבלנות שהנושא ישתנה. לא, אין לי טלוויזיה. זה לא התחיל מתוך איזשהו להט אידיאולוגי – היא פשוט התקלקלה לפני כמה שנים, ואני לא טרחתי לתקן אותה או לקנות אחרת במקומה.
למרות שהמסך הכחול אינו מבליח בביתי, בימים האחרונים גם אני מצאתי את עצמי מאזינה לדיונים על האח הגדול. כולם מתלוננים. כולם שואלים עד כמה נמוך אפשר לרדת, האם זה מה שמגיע להם תמורת התשלום לכבלים, ואיך זה ששוב אנו נותנים לערוצים המסחריים לדפוק אותנו. בשאלה האחרונה נמצאת גם התשובה: מי שלא מדליק טלוויזיה, לא נותן למי שמוכר טלוויזיה לדפוק אותו. אחד כזה לא ימצא את עצמו מתעצבן על ספקי הכבלים, על דיירי האח הגדול, על הפרסומות שנמשכות יותר זמן מהתוכנית עצמה או באופן כללי על כל הזבל שמפעפע כמעט אל כל בית מדי ערב.
מי שרוכש את המוצר הזה אמור לדעת מראש שהוא הולך לקבל הרבה זבל בתמורה לכסף שלו (הרי לא באמת חשבתם שתקבלו כל יום סרטים של פליני, שידורים חיים של מופעי רוק ודוקו-דרמות עשויות כהלכה על מי רצח את ארולוזורוב, נכון?). לצפות לטלוויזיה נטולת זבל זה כמו לדרוש מים שאינם מרטיבים. לא רוצים? לא צריך. טלוויזיה זה לא חשמל, לחם או ירקות. אפשר לחיות בלעדיה.
למעשה, יש משהו אבסורדי בעצם העובדה שצריך לשלם כסף על מנת לצפות בטלוויזיה, מפני שככל שיותר אנשים צופים בה, יותר ויותר חברות מסחריות גורפות רווחים שמגיעים מכיסיהם של הצופים, ויותר ויותר פוליטיקאים ובעלי אינטרסים אחרים מבססים את מעמדם. כשאני חושבת על זה, קצת מפליא אותי איך קרה שהישראלי הממוצע, הבנאדם שהדבר שהכי מפחיד אותו בעולם זה לצאת פראייר, עדיין לא התנתק בהפגנתיות מהלוויין, מהכבלים ומהערוצים המסחריים, שבהיעדר פיקוח ממשיכים להשקיע בו מעט ולקבל ממנו כסף חודש בחודשו.
אז כמה זה עולה לנו? הנה הערכת מינימום של עלות לשנה:
אגרת רשות השידור – 376 ש"ח
החבילה הזולה ביותר לכבלים או לוויין, לא כולל עסקאות משולבות – 2,460 ש"ח (יכול להגיע ל-3,108 ש"ח).
רכישת טלוויזיה - מדגם זול פעם בעשור: 400 ש"ח (1,600 ש"ח לדגמים יקרים)
צריכת חשמל - לפי המכשיר החסכוני ביותר שצורך 0.04 קוט"ש שעה, למשפחה שצופה 5 שעות ביום – 72 ש"ח (הצריכה יכולה להגיע ל-0.15 קוט"ש שעה ואז העלות תהיה 270 ש"ח).
סה"כ: 3,308 למשפחה עם מכשיר אחד קטן וחבילת הכבלים או הלוויין הזולה ביותר, שצופה 5 שעות ביום בממוצע, כולל סוף שבוע.
אבל המחיר שלעיל זניח לעומת הדברים שלא נכללו, דברים שאינני יודעת לחשב: חטיפים שמנים מדי, מלוחים מדי ומתוקים מדי שסלבס וכוכבי ספורט מוכרים לנו ולילדינו; הוצאות בריאות מהחטיפים השמנים מדי, מלוחים מדי ומתוקים מדי, שסלבס וכוכבי ספורט מוכרים לנו ולילדינו; משחקים מפלסטיק בעלי ערך אפסי שהילדים ראו בטלוויזיה, ואם לא יהיו להם כאלה הם יהיו האנדרדוג של הכיתה; בובה של בוב ספוג; תיק של דורה; מחברות של דיסני; מנוי ל-VOD שהחבילה הבסיסית שכנעה אתכם לקנות; איבוד שעות הפנאי המועטות מול התוכניות שכולם מתלוננים עליהן, במקום לצאת החוצה, לעשות פעילות גופנית, לשבת פנים אל פנים ולדבר עם בני הבית, לקרוא ספר, לאכול ביחד.
"ואני קם ומדליק את מכשיר הטמטום,
רואה ערוץ של סרטים, ערוץ של סוטים,
זה מה שנשאר"
(שלמה ארצי, מתוך "זה מה שנשאר")
אם אתם זקוקים לאישור רשמי למידת הנזק, אז בבקשה: אל הערימה הגדולה של מחקרים המונים את הנזקים שגורמת צפייה בטלוויזיה לילדים, מצטרפת המלצה רשמית של ממשלת אוסטרליה, שעל פיה יש למנוע לחלוטין צפייה בטלוויזיה מילדים עד גיל שנתיים. המחקר שעליו מבוססת ההמלצה (שכוללת גם הגבלה של משחקי וידיאו, ישיבה מול מחשב וצפייה ב-DVD) קושר את הצפייה היומית במכשיר להשמנת יתר, פגיעה בתפקודי העיניים וקשיים בריכוז.
בעיני זה מחיר כבד, אבל יש שני טיעונים בעד הטלוויזיה שמהם קשה להתעלם: הראשון אומר, שבהייה בה היא ניקוי ראש מצוין אחרי יום ארוך ומתיש, השני מזכיר שאם מנפים את המוץ מהתבן, אפשר למצוא תוכניות איכותיות.
מעבר לכך ולמרבה הצער, טלוויזיה הפכה לחלק כל כך בלתי נפרד מהתרבות שלנו, עד שאפשר להבין למה לאנשים קשה להיפרד ממנה. הרבה פעמים הורים נכנעים ללחץ של הילדים, שלא רוצים להיות היחידים בכיתה שלא יודעים מי זה עופר שכטר.
אז מה עושים?
אפשרות אחת היא לראות טלוויזיה דרך אתרי אינטרנט. יש ברשת הרבה אתרים שמאפשרים צפייה חינם או הורדות (לעתים בחינם ולעתים בתשלום או עם מנוי) של סדרות פופולריות וסרטים. האיכות עלולה להיות טובה פחות, אבל אפשר לצפות מתי שרוצים ובלי פרסומות ופרומואים. אפשרות אחרת היא להישאר עם מכשיר (ותשלום אגרה), לעשות מנוי לספריית DVD ולראות רק סרטים וסדרות שווים באמת. יש אנשים שאינם מתקשים בהגבלת שעות הצפייה ובסינון הערוצים, אבל מכורים כבדים שרוצים להיגמל יוכלו לעבור את הפרידה בקלות רבה יותר אם יכינו לעצמם תוכניות לשעות שהתפנו, כמו צעידה בחוץ, חוג, טיול עם הכלב, מנוי לספריה או כל פעילות אחרת שאינה דורשת מאמץ אינטלקטואלי רב מדי, אבל גם לא הופכת את המוח למין בוב ספוג שכזה, שסופח לתוכו את כל הג'אנק פוד שניגר מהמסך הקטן.
כיבוי הטלוויזיה, ובעיני, עדיף יותר ניתוקה אחת ולתמיד מהחשמל, מזכיר לי צומות מטהרים שקיימים בתרבויות שונות. לדוגמה, הצום הוא פרקטיקה מקובלת בקרב הינדואיסטים, ויש כאלה הצמים יום קבוע בשבוע על מנת להעצים את התפתחותם הרוחנית, כדי לסייע לעצמם לדבר עם "האני הפנימי" ולהסיר מהתודעה רגשות שליליים. באופן דומה, השקט שמגלים כאשר "מכשיר הטמטום" דומם מפנה מקום לשאלות כמו, למה בעצם אנחנו זקוקים להזנה המתמדת הזאת של בידור, חדשות וטלנובלות מופרכות? מה כל זה מסתיר מאתנו? על מה נדבר עם החבר'ה בפינת הקפה בעבודה אם ייקחו מאתנו את האח הגדול?
רובנו עובדים קשה, חלק גדול מאתנו במשרד מול מסך מחשב. שעות הפנאי יקרות מפז. להעביר אותן מול משהו שגורם לנו להתעצבן, לרטון, לזפזפ כמו זומבים או לבוז לדמויות מהצד השני של המסך זה בזבוז זמן נוראי. במקום לטחון את האח הגדול, תמיד אפשר לנתב את שיחות החולין למזג האוויר, או סתם לפטפט על החיים, שהם תוכנית ריאליטי לא רעה בכלל.