כלבים מבויתים, פרות שנותנות הרבה חלב, צמחי נוי מתורבתים, עגבנית מזני מכלוא שמייצרות ירקות אדומים וגדולים במיוחד – אנחנו, בני האדם נוטים לחשוב שאת כל האורגניזמים האלה רתמנו לשירותנו. אנחנו נוטים להאמין שהם משמשים אותנו לצרכי השגשוג שלנו, שאנחנו מנצלים אותם ולא להפך. כלב מבוית ולכאורה מפונק נתפס כנחות מזאב פראי שמשוטט ביער, אבל למעשה הכלב ניצח את הזאב – עליו לא מאיימת סכנת היכחדות.
מייקל פולאן, מחבר הספר הבוטניקה של התשוקה מציע לנו נקודת מבט אחרת על התפתחותם של צמחים ובעלי חיים בסביבתו של האדם. פולאן מתבונן בעולם מנקודת המבט של הצמח. אם נעשה כמוהו, בין היתר נוכל לגלות שיש צמחים (ובעלי חיים) שמשתמשים בנו על מנת לממש את "השאיפה" האחת המשותפת לכל היצורים החיים על פני האדמה: להפיץ כמה שיותר את עצמם ולהשתבח גנטית על מנת לשרוד בתנאים משתנים. אחת הדוגמאות היא עשבים כמו חיטה ותירס, שהתפתחו להיות טעימים ומזינים, ובכך בעצם "גרמו" לבני האדם לכרות עבורם יערות, כדי שיהיו יותר פרטים מהם.
"בבוטניקה של התשוקה" פולאן משתמש בארבע תשוקות של המין האנושי ובארבעה צמחים כדי להדגים כיצד הצמחים נהנים מתשוקותיו של האדם כדי להרבות, להפיץ ולהשביח את עצמם. תפוח העץ מנצל את התשוקה למתיקות, הצבעוני מנצל את התשוקה ליופי, המריחואנה מנצלת את התשוקה לשיכרון ותפוח האדמה מנצל את התשוקה לשליטה. כל אחד מהצמחים האלה מילא תפקיד בפוליטיקה ובכלכלה של העולם, ומדי פעם גם הסתבך עם החוק. זה השתלם לו: אם נבחן מה עבר על המריחואנה מאז שהפכה לצמח לא חוקי, נגלה שהתפתחו זנים חדשים, מתאימים לגידול בתנאים ביתיים ובמקומות שבהם לא צמחו לפני שהמשטרה החלה לגלות בהם עניין, ולשמחת המגדלים – גם עם ריכוזים גבוהים בהרבה של THC, החומר הפעיל.
אם נתמקד בתפוח, נגלה שהשובב מככב בהיסטוריה של המערב, וכנראה שלא במקרה. בספר בראשית לא מצוין שפרי עץ הדעת הוא תפוח, אבל תשוקתם של האנשים הראשונים דווקא אל הפרי הזה התקבעה בזכות האמנות הנוצרית. אחד ההסברים לכך הוא שמו הלטיני של התפוח, malus. זהו גם השורש של המילה רוע (mal בספרדית זה רע ו-malicious באנגלית זה זדוני). כשהפיתוי הוא רע, נשים זדוניות, כמו האם החורגת, משתמשות בתפוחים סמוקי לחיים כדי לשלוח את שלגיה לתרדמת ארוכה, כשהפיתוי חיובי, התפוח הופך לשם חיבה ולכינוי של ניו יורק – התפוח הגדול. בשיר השירים האהובה חסרת השם, שריח אפה כתפוחים, "מתרפקת על דודה תחת התפוח", והוא לעומת זאת מתואר "כתפוח בין עצי היער." התפוח החכם הצליח להרחיק ממולדתו, הקווקז, לכל חלקי העולם כמעט.
פולאן לא הלך רחוק מאוד אל העבר והסתפק בהיסטוריה של ארצות הברית ובסיפורה של הדמות האמיתית אך המיתולוגית ג'ון צ'פמן, המוכר בכינויJohnny Appleseed , ג'וני זרע-תפוח. צ'פמן היה חלוץ בן המאה ה-19 שהפיץ שתילי תפוחים במדינות אוהיו, אינדיאנה ואילינוי בהתאם לקצב התקדמות החלוצים שיישבו את מה שהיה אז אדמות ספר. התפוחים שהבשילו על העצים שהנביט צ'פמן היו המקור היחידי כמעט "למשהו מתוק" אצל החלוצים. בניגוד להיום, באמריקה של אז לא היה סוכר. התפוחים היו גם ממתק וגם חומר גלם להכנת סיידר תפוחים, אלכוהול שאפשר למתיישבים לרומם את מצב הרוח בשגרת חייהם הקשה. העצים גם נתנו למתיישבים תחושה של בית, כי הזכירו להם את העולם הישן, את אירופה, שממנו באו אל אמריקה. גם זה סוג של מתיקות.
ג'וני אפלסיד עשה הרבה כסף מעסקי התפוחים שלו, אבל היה הרבה מעבר לאיש עסקים ממולח. מה שהפך אותו לדמות מיתולוגית היו אורחות חייו יוצאות הדופן: הוא ישן בטבע בכל מזג אוויר, ראה בבעלי החיים חברים ולא אויבים ולכן גם לא אכל בשר (גישה שונה מאוד מזו של החלוצים שבעצם תפסו את הטבע כאיום שיש לכבוש ולהכניע), חיבב ילדים וילידים אינדיאנים, והשתמש בצמחים ובעשבים כדי לרפא חולים ופצועים. בניגוד לשיטות הנהוגות בחקלאות הקונבנציונלית, שתילי התפוחים שצ'פמן הפיץ לא היו זהים זה לזה גנטית. לתפוח יש תכונה דומה לזו של בני אדם – בתפוח אחד אין שני זרעים זהים מבחינה גנטית ועל כן מעץ בודד יכולים לצמוח אלפי עצים שונים זה מזה בגודל, בטעם ובצורה של הפירות. אם תחצו תפוח לרוחבו, תגלו כוכב, שכל אחת מהקרניים שלו היא מחסן גנטי זעיר לכמה עצי תפוח שונים זה מזה, ואין כל דרך ללמוד על פי הפרי שבו נגסתם אילו "ילדים" תפוחיים יצמחו ממנו בעתיד. כדי לקבל עץ זהה לעץ קיים צריך לגדל שתיל מייחור, ענף גדום, ולא מזרע. אבל ג'וני אפלסיד, כשמו כן הוא. הוא השתמש בזרעים, ממש כמו בטבע, והיה אחראי ללידתם של עצים במגוון אינסופי ובכך הבטיח בעצם את היקלטותו של עץ המתיקות באמריקה. השונות הגנטית גרמה לזנים שמתאימים לתנאי האקלים והקרקע לשרוד ולאלה שלא להיכחד.
עם השנים, האמריקאים הלבנים, שכמובן אימצו בחום את הפרי המתוק, עסקו בהכלאות ופיתחו זנים שהפיקו פירות נחשקים – לא רק מתוקים, אלא גם יפים, גדולים ועמידים, ונטעו מטעים רחבי ידיים אך חדגוניים מבחינה גנטית. התפוחים הפכו לחלק בלתי נפרד מהתרבות האמריקאית בזכות הסוכר שבהם. פאי התפוחים הקלאסי, "התפוח הגדול", חברת apple, המשפט An apple a day keeps the doctor away מעידים על כך.
העובדה שהצמחים "השתמשו" בנו לצרכים שלהם לא משחררת אותנו מהאחריות לנזקים שאנחנו גורמים לסביבה. באופן אירוני, החקלאות הקונבנציונלית, שלטובת מינים מסוימים פוגעת במינים אחרים, היא מהתעשיות המזיקות ביותר לסביבה. פולאן מזכיר לנו שבלי הצמחים, בעיקר הפרחים, לא היינו יכולים להיות כאן. עשבים וצמחי בר שנראים לנו חסרי ערך הם חלק ממנגנון שקשור קשר הדוק לאבולוציה שלנו: אם לא היו פרחים, לא היו פירות. אם לא היו פירות העולם היה מציע לנו תזונה מוגבלת, כזאת שלא הייתה יכולה לתמוך בהתפתחותו של המוח האנושי. למעשה, לתשוקה למתיקות יש היגיון אבולוציוני – היא גורמת לנו ולחיות אחרות להימשך לסוגי מזון שמספקים כמות נאה של אנרגיה. המוח האנושי הזה יודע להפוך פירות למוצרים שלא היו באים לעולם בזכות האבקה על ידי דבורים בלבד, אבל המוח הזה המציא המצאות שערערו כל כך את האיזון בטבע, עד שהפירות שיצר בעצמו הופכים לעתים קרובות לסכנה עבורו.