במערכת ארבעת היסודות האלמנטאריים – אויר, אש, מים ועפר – מהווה יסוד העפר את המוחשיות שבעולם החומר. את החומר שבחומר. האש היא אנרגיה טהורה שמחוללת טרנספורמציה, המים הם יכולת הזרימה והדיבוק המקשר, האוויר הוא המרחב וההתעלות, אך העפר – הוא הוא הממד החומרי ביותר. הכבד. המוחשי.
אני רוצה לעשות פה כבוד ליסוד העפר עצמו. לתהות על קנקנו ועל מה שהוא מסמל בעולם הנפש של האדם, מה קלקולו ומה תיקונו ומה ברכתו המיוחדת.
.jpg)
כבדות לעומת יציבותיסוד העפר הוא יסוד כבד, ולכן יש בו את הברכה ואת הקללה שהכבדות נושאת בחובה. מצד אחד – עצלות וכבדות, כשיסוד העפר מתגבר באדם קשה לו להזיז את עצמו מהמקום. שינויים קשים לו, והוא אף עלול לפתח עצלות רבה. יסוד העפר שואף לרדת למטה – וכך גם האדם שיסוד העפר מתגבר בו, הוא שואף למנוחה, לאי-תזוזה. שלא כמו מי שיש בו הרבה מים – שחייב לזרום, אחרת המים שבו מתעפשים. שלא כמו מי שיש בו הרבה אויר – שהוא קליל ונע עם הרוח הנושבת, ושלא כמו מי שיש בו הרבה אש – שחייב, פשוט חייב אקשן תמידי. מי שיש בו הרבה עפר פשוט אוהב את המנוחה...
אבל – הצד הטוב של העניין הוא, שמי שיש בו הרבה עפר ולא זז כל כך מהר ממקומו, יכול לפתח את העניין לכיוון של יציבות. אנחנו אוהבים יציבות. היא משרה בנו ביטחון.
בכלכלה, למשל, מי שאוהב אקשן (יסוד האש) ימשך להשקיע במניות הון סיכון, למשל, אבל מי שיש בו מיסוד העפר ישקיע בעיקר בנדל"ן. זה קבוע. זה ברור, זה בטוח יחסית ויש לזה יציבות.
גם המקרא מתייחס לאלוהים בתארים "אדמתיים" כשמדובר בסימבוליקה של ביטחון. כשרוצים לומר שבאלוהים אפשר לבטוח משתמשים בסמלים שונים של סלעים, צוקים וכדומה, כמו למשל בשירת דויד: "וַיֹּאמַר יְהֹוָה סַלְעִי וּמְצֻדָתִי וּמְפַלְטִי לִי. אֱלֹהֵי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי מֹשִׁעִי מֵחָמָס תֹּשִׁעֵנִי" (שמואל ב פרק כב). הדימויים של סלע, צור ומצודה הם דימויים ששואבים את הסימבוליקה שלהם מיסוד העפר, ורבים שכאלו מצויים במקרא.
מה ההבדל העצום שבין הכבדות הלוקחת לכיוון העצלות ובין הכבדות הלוקחת לכיוון היציבות? העצל לא זז גם כשצריך לזוז. ובעצם – על העצל אי אפשר לסמוך. היציב, נע לאט, לא בקלות הוא זז ממקומו, אך אם הוא ראוי לאמון זה רק בגלל שכאשר יש הכרח לזוז – הוא יזוז. מה יוצר את ההבדל בין השניים? האם נכון לומר שבעצל קיים רק יסוד העפר, אך ביציב יסוד העפר נמצא בהתכללות עם היסודות האחרים, המעורבים בו כראוי? ולכן המים והאש והרוח מכניסים בו אנרגיה של תנועה – או אפשרות של תנועה – כאשר הדבר הכרחי? כי מה שיש בו רק את יסוד העפר ללא התכללות של השלושה הללו בתוכו – הרי הוא דבר מת. גוף מת. יציבות נמדדת לא באי יכולת תנועה, אלא ביכולת לא לנוע כאשר אין בדבר צורך.
בית
לכן האדמה מהווה לנו בית. יסוד העפר הוא המקום שממנו באנו ואליו אנו שבים, כדברי הפסוק בקהלת: "הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל מָקוֹם אֶחָד, הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל הֶעָפָר" (קהלת ג, כ). האדמה מסמלת עבורנו מקום שאליו אנו שבים. האדמה מסמלת בית. ולכן מי שאין לו אדמה מרגיש פעמים רבות ללא רגליים על הקרקע, וכשאנו מדמיינים מקום מסויים שיש בו חווה, מייד עולות גם אסוציאציות של בית חם אליו ניתן לחזור אחרי עבודת האדמה, אולי צריף עץ מלא, ובו מרק מהביל (בחורף...), אח מבוערת וכיסא נדנדה.
כדברי אחד המקובלים (רבי יצחק שגיא נהור, ספרד, המאה ה13) "הארץ יש לה דרך זכרות ונקבות". וכך ניתן לראות שבדימויים של יסוד העפר יש דימוי של צור וצוק וסלע איתן, שהם דימויים זכריים, ויש דימויים של אדמה ובית ושדה, שהם דימויים נקביים (חווה – בדו משמעויותיה).
הצד הנקבי של יסוד העפר מסמל מקום שממנו יוצאים ואליו שבים. מקום פורה, מזין, מכיל. זו נקביות אימהית, לא נקביות של מאהבת רומנטית דווקא (שיש בה הרבה יותר מיסודות המים והאש), אלא אותה נקביות נפלאה של אמא אדמה, שרק כשאנו קשורים אליה אנחנו מרגישים בטוחים.
גרביטציה
ועוד דבר מאפיין ביותר את יסוד העפר, ובמרבית המקרים איננו שמים אליו לב: רק ליסוד העפר יש גרביטציה. יש כח משיכה. כל עצם בחלל מושך אליו עצמים אחרים, ולפי גודלו כך עוצמת כח המשיכה שלו. ויש לשים לזה לב היטב – זהו כח משיכה. האדמה מושכת אותנו אליה. ידידי הפילוסוף האקולוגי דויד אברם מניו מקסיקו, כותב בספר המופת שלו ( (David AbramT he Spell of the Sensuous in 1996 כיצד ניתן בעצם לראות את הגרביטציה כאהבה. האדמה, אמא אדמה, מושכת אותנו אליה, מחזיקה אותנו בחיקה, וכמו אמא – היא לעולם לא משחררת...
וזהו יסוד חשוב להבנה גם בתחומי הנפש: יציבות (לא עצלות!) היא דבר מושך. יציבות – בין אם היא מתבטאת כנוכחות זכרית אמינה, או כהכלה נקבית עמוקה – מהווה אבן שואבת שאליה נמשכים הדברים בסופו של דבר, רק מכח היותה שם.
התמדה היא אחת הצורות שבה מתבטאת אותה יציבות שיש בה כח ליצור גרביטציה. אם תעשה את שלך, בהתמדה, תעמוד בניסיונות ולמרות הכל תמשיך בדרכך – בסופו של דבר תייצר לעצמך שם של משהו אמין ויציב, משהו שיש בו מיסוד העפר, ואנשים אחרים ירגישו משיכה אל מה שיש לך להציע (כמובן – בתנאי שיש בדבר ממש).
זהו גם אחד הכללים בכלכלה רוחנית: התמדה ויציבות יוצרות נוכחות שמייצרת גרביטציה, מייצרת משיכה, ומייצרת פרנסה, למשל.
פוריות
כאן מתקשר נושא היציבות לפוריות. האדמה היא פורה לא סתם, אלא בזכות שהכל שב אליה. אילו דברים היו מרחפים בחלל ולא נופלים אל האדמה היא לא היתה יכולה לייצר חיים. לא היה בה די חומר אורגני כדי להיות דשנה. יכולתה של האדמה להיות דשנה נובעת מהעובדה ש"הכל שב אל העפר" ורק משום כך יש בה כח להצמיח מחדש, בבחינת "הכל היה מן העפר". יציבותה של האדמה יוצרת משיכה. המשיכה גורמת לחומרים טובים לשוב אליה ולהיאגר בתוכה, וכך יש בה את היכולת להצמיח חיים חדשים. נמצא שפוריותה של האדמה נובעת מיכולתה למשוך. לכן, למשל, לירח אין ביוספירה. אין לו מספיק מסה שתיצור משיכה, שתחזיק אויר סביבו שיאפשר לחיים להתפתח עליו. כמובן המסה איננה תנאי מספיק להיווצרות חיים, אך היא בהחלט תנאי הכרחי.
וכך גם באדם – כדי שתהליכים פוריים, של יצירה ושל התחדשות יתרחשו בנו, עלינו לטפח לא רק את יסודות האש (= אנרגיה, אקשן, טרנספורמציה) והמים (זרימה, חיבור, הפריה) והאוויר (השראה, חופש, פתיחות), אלא גם את יסוד העפר, שמביא בחובו את ברכת היציבות והנוכחות.
יסוד העפר הוא הכי ממשי שיש. הכי חומרי, הכי "יש" שקיים. ובקבלה החסידית משום כך דווקא הוא משקף משהו מה"יש האמיתי" – העצמות האלוהית. שהרי בסופו של דבר הדבר היציב ביותר, זה שתמיד שם, שאין בו שינוי לעולם, זה שהיה לפני ויהיה תמיד אחרי – הוא האלוהים. ההוויה האלוהית היא ה"יש האמיתי" והיא משתקפת דווקא ביסוד העפר בנפש – שהוא "היש הנברא".