החיים (והמוות) הם קסםכל כך קשה לנו לקבל שהחיים עצמם הם קסם. כל מה שקורה בהם. הכל. כולל הקשיים. כל נשימה, בכי של תינוק, עלה נושר ברוח ופרידה מאדם קרוב. כל כך קשה שאנחנו מבקשים לעשות קסמים לשינוי החיים.
צורך זה שלנו מנוצל היטב ע"י התעשייה המודרנית שמספקת לנו יותר ויותר "קסמים" לחיים קלים יותר, ארוכים יותר, מאושרים יותר. מכונות הופכות לידידינו הטובים ביותר וכימיה קובעת מדיניות מצב הרוח שלנו. אז איך זה שאנחנו לא מאושרים? איך זה שיותר קל למצוא בני שבט נידח בג'ונגלים של האמזונס, שאנחנו קוראים להם פרימיטיביים ועדיין הם יותר מאושרים מאיתנו? התשובה הפשוטה אינה פשוטה בכלל.
הם מכירם במוות כחלק מהחיים. הם חיים איתו, נושמים אותו, אוכלים אותו מתים ונולדים איתו. אנחנו לא. המוות מורחק מחיינו במידה כזו שמציאותו בחיינו כמעט וירטואלית. עד כדי כך שלא ברור לנו שאם יסגרו את משחטת "עוף העמק" ברמת ישי לא יהיו לילדנו שניצלים. המוות הוא פיכס. וכדי שלא ידבק הפיכס לחיינו אנחנו מוכנים לשלם הרבה.
על קוסמים ואשליות
זה בדיוק הכר שמתוכו צומחים מוכרי האשליות. אשליות על חיי נצח, על בטחון בעתיד ועל התעשרות מהירה. הם תמיד הסתובבו בשווקים מוכרים שיקויים לנעורי נצח או אבקות לראיית העתיד. האם גם המדבקה למניעת התקפי לב היא כזו? ימים יגידו.
בדרך נראה כי כמה אנשים התפכחו מאשליית ה"בואו נעשה את זה עכשיו ומהר". אשלייה כל כך מסנוורת בזוהרה שהיא מושכת אליה גם פרפרים איכותיים במיוחד. והכל כי קשה לנו להכיר במוות. לא זה שבסוף החיים, לא זה שמתקרב ולכן כדאי להתעשר ומהר. זה שקורה כל רגע. כל דקה. כל נשימה מרגע שנולדנו מקרבת אותנו למוות. וגם מוות שהוא לא סוף. הוא חלק מהתהליך האבולוציוני של החיים. חלק חיוני לחיים. חלק שבלעדיו אין חיים.
קרבה למוות היא קרבה לחיים
ההבנה, שעץ שמת מפרה את האדמה, שמצמיחה עצים חדשים, מקרבת אותנו לנושא שקרוי מוות. ההכרה שכמות החומר בעולמנו קבועה מיום בריאתו ועד היום, וגם גופנו עשוי מחומרים שקיימים כאן מיליארדי שנים. הגנים שבנו עוברים מדור לדור מאז תחילת הנצח. מכאן שגופנו נצחי, נשמתנו נצחית והקיום לא תלוי במדבקה זו או אחרת. הוא תלוי בתהליכים שקורים כאן ללא שליטתנו. הוא תלוי במוות כמו בחיים.
חיים זה ברבים
בעברית המילה חיים מקפלת בתוכה את כל תורת הקרמה הבודהיסטית. היא באה ברבים. כלומר כבר נולדנו בעבר וככל הנראה עוד ניוולד שוב לאחר מותנו. הכרה זו שהייתה רווחת יותר בעבר, סבלה מגינוי נרחב בעיקר בעולם הנוצרי. הממסד הנוצרי פחד שאם ההמונים יאמינו בחיים אחרי המוות, הם לא יהססו לעשות ככל העולה על רוחם. ואתוס כזה לא משרת נאמנה רצון של קבוצת מיעוט לשלוט על רוחם של ההמונים.
להבות הגיהינום עושות שם עבודה טובה יותר. מה שהם לא לקחו בחשבון זה שהתפיסה של החיים הקצרים, החד פעמיים גורמת לעיתים לתחושה של אכול ושתה כי מחר נמות. הידיעה כי החיים נמשכים לנצח יש בה כדי לנסוך שלווה גדולה והתמסרות לנצחיות הזמן. זמן של לימוד העצמי ויחסיו עם הסביבה ללא ביקורת או שיפוטיות. זמן של גדילה רוחנית ולא (רק) פיננסית.
זמן שאפשר להקדיש לבחינת עומק של מעשינו, לפני שמשקיעים זמן רב, כסף ומוניטין במיזמי פלאים שנראים ונשמעים טובים מדי מכדי להיות אמיתיים.
לחיים.