פעם, כשהיינו ילדים, והיינו בטיול השנתי בכתה ה', הייתה בסוף הטיול עליה גדולה, ואנחנו, קבוצה של בנים צעירים אך מלאי התלהבות וערך עצמי, רצנו קדימה, כדי להגיע למעלה כמה שיותר מהר. וכשעצרנו מתישהו באמצע העלייה כדי לשתות מים ולנוח לרגע, הגיע אחרינו בריצה מנהל בית הספר היסודי שלנו, שעיה, כשהוא מתנשם ומתנשף אחרינו. "תראה, כמעט הגענו למעלה", אמרנו לו בגאווה. אבל הוא סירב להתפעל. ואז הוא אמר לנו משפט שנחרט בליבי עד היום: "כתה איננה נמדדת על פי הראשונים שמגיעים למעלה, אלא על ידי האחרונים שנשארים למטה".
לאחרונה, מתרבים הדיווחים לקראת הצטרפותה של ישראל לארגון הO.E.C.D . ארגון יוקרתי שחברות בו המדינות המתועשות, העשירות והמתקדמות ביותר בעולם. הצטרפות המדינה העברית לשורות הארגון אמור, כך אומרים לנו המומחים, לבטא תעודת הערכה למשק הישראלי, וגם לפתוח בפני הכלכלה הישראלית אופקים חדשים של פיתוח וצמיחה.
לכאורה מדובר בחדשות טובות מאד, אבל מדו"ח שחיברו מומחי ארגון הO.E.C.D עולה שמדינת ישראל היא אולי מדינה חזקה מבחינה כלכלית, אבל רוב האזרחים שלה דווקא לא. בישראל, כך אומר הדו"ח, קיימים פערים גדולים מאד בין עשירה ובין ענייה, הפערים הגדולים ביותר בעולם המערבי. המעמד הבינוני, זה שאמור להיות עמוד השדרה של הכלכלה ושל החברה, הולך ונמחק, הולך ונעלם, ויותר ויותר אזרחים מתקשים לעמוד בהוצאות הכרוכות ברכישת דירה, מכלים את חסכונותיהם, ואינם מצליחים לחסוך בכבוד לקראת גיל הזקנה.
כל ישראל ערבים זה לזה? עד לפני כמה שנים, עוד היינו גאים בערבות ההדדית שיש בישראל יחסית למדינות אחרות בעולם. שרידים של המדיניות הישנה ההיא עוד קיימים, למשל בחוק בטוח בריאות חינם. אבל בגדול, אנחנו כבר מזמן לא שם. בשנים האחרונות, אנחנו נוטים לחשוב יותר על עצמנו, ופחות על רווחת הכלל. כל אחד רוצה להיות למעלה, על הפסגה, ולא תמיד אכפת לנו כל כך מה קורה לאלו שנשארים מדדים מאחורינו במורד ההר. וככל שהמרוץ נמשך, מעלה הגבעה הולכת ומתרחקת. ככל שהתחרות מתגברת, הגבעה העגלגלה הופכת להר גבוה ותלול, ואילו המדרונות החלקלקים שבמורד ההר הופכות לתהומות, שמי שנכנס לתוכם מתקשה מאד לצאת מהם. האם המדינה שלנו היא מדינה מתקדמת ועשירה, או מדינה שבה יותר ויותר אנשים מתקשים לנהל חיים בריאים ותקינים שיש להם אופק ובטחון כלכלי?
איך בכלל מודדים הצלחה? מסתבר, שהכול עניין של פרספקטיבה. כילדים צעירים, אנחנו חשבנו על עצמנו. שעיה המנהל, מנקודת מבטו הבוגרת, ראה את התמונה הכוללת. והנה, דווקא הדו"ח של ארגון הO.E.C.D , שאיליו אנו שואפים כל כך להצטרף, מזכיר לנו את קולו של המבוגר האחראי שמתבונן עלינו מבחוץ וכאילו אומר לנו: "רגע, לאן אתם רצים? מה בדיוק אתם מנסים להשיג? ועל מי אתם דורכים בדרך לפסגה"?.
יש האומרים ששנים של שלטון מרכזי ותפישה סוציאליסטית מוגזמת בעשורים הראשונים לקיום המדינה עוררו אצלנו את הרעב הגדול להון ולרכוש. אחרים אומרים, שהדהירה במעלה סולמות הקפיטליזם וההפרטה בארצנו יצאה מכלל שליטה. ללא ספק, עלינו למצוא את המודל הנכון אשר מאזן בין הרצון הטבעי של האדם להתקדם, לצמוח, ולהעמיק את אחיזתו החומרית בעולם, ובין הראייה הכוללנית, ההוליסטית, של החברה האנושית כמכלול הוליסטי שבו החזקים, החלשים, וכל מי שבאמצע, ארוגים ביחד ומשפיעים בקיומם זה על זה. איך מוצאים את דרך המלך הזו?
תודה על כל מה שבראת
דווקא במסורת היהודית אנו יכולים למצוא הצעה מעניינת, שיכולה להוות אולי קצה חוט למציאת אותה דרך אמצעית שאותה אנו מחפשים. המסורת היהודית איננה מתנגדת לצבירת רכוש והיא איננה מנסה להילחם ברצונו הטבעי של האדם לצבור לעצמו נכסים, להתחרות, ולהצליח בעולם הזה. הדבר היחיד שהמסורת מבקשת מאתנו הוא לזכור להגיד תודה על מה שיש לנו, ולא לקחת את מה שיש לנו בעולם הזה כמובן מאיליו. המסורת מבקשת להציע לנו שכאשר נתאמן באמירת תודה, וככל שנקפיד לזכור כי כל מה ששלנו הוא איננו באמת שלנו, אלא כי קבלנו אותו בהשאלה מכוחות הבריאה והטבע הסובבים אותנו ושיצרו אותנו, כך תתגבר גם המודעות החברתית והכללית שלנו.
כאשר אנו זוכרים לומר תודה, אנו מקדמים תפישה המשלבת תודעה רוחנית עם מודעות חברתית. כאשר אנו זוכרים לומר תודה, אנו מקדמים את התובנה שפחות משאנו בעלים על העולם הזה, אנחנו שותפים בעולם. ושותפויות, כידוע, צריך לתחזק ולשמר. כאשר אנחנו שוכחים לומר תודה, כאשר אנחנו אומרים בליבנו, כמאמר הפסוק הידוע בספר דברים "כי כוחנו ועוצם ידינו עשה לנו את החיל הזה", אנחנו נכנסים לסחרור אגואיסטי שבסופו נפרמת החברה כליל וכולנו מפסידים.
באופן שהוא אולי מעט פרדוקסאלי, האתגר המסוים הזה נהיה מורכב דווקא ככל שיש לנו יותר. כל עוד הייתה ישראל מדינה ענייה, ולא היה כל כך הרבה שפע, לא עמד האתגר הזה כל כך לפתחנו. אבל בשנים האחרונות, וככל שישראל הופכת לחברת שפע עשירה ומפותחת, נצטרך להקפיד יותר בעניין הזה. ככל שנחווה יותר שפע, נצטרך להיות יותר רגישים לגבי האופן שבו הוא מחולק בינינו, ולאופן שבו כולם נהנים מפירות הקדמה והצריכה.