עוברים דירה
נדמה לי שפרידות הופכות לכואבות יותר עם הזמן.
לא כתבתי כמה זמן מרוב עיסוקים וברדק. בנוסף לשבוע של הופעות, שזה אומר ללכת לישון ב2-3 לפנות בוקר, והקלטות באולפן, גם התעסקתי בלעבור דירה.
מדהים כמה חפצים בן אדם צובר עם הזמן.
זה התחיל בזה שאחי, בעל תסמונת הסופרמן, (גם אני סובלת מאותה תסמונת.נדמה לך שאתה מסוגל להתגבר על כל דבר, ואתה עלול, עקב כך, גם להתפרק ולא לשים לב), שכנע אותי שאין צורך במובילים, ושאנחנו נעשה את זה טיק טק עם עוד שני בחורים. זה היה נשמע לי טוב משום מה, וביטלתי את המוביל, שנעלב באופן שקצת הפחיד אותי..
אבל מה, הסתבר שאני הייתי זו שהיתה צריכה לארגן את שני הבחורים, שלא היה ברור עדיין מי הם.
וככה מצאתי את עצמי, בדרך להופעות מנסה לגייס פועלים בטלפון. בסופו של דבר, שני הבחורים הפכו לבחור אחד, ומצאנו את עצמנו, אחי, טל (אח של מפיקתי ויד ימיני, חן) ואני, באמצע אוגוסט, שבת,8 בבוקר, אחרי הופעה של שישי בלילה, סוחבים, מרימים ומורידים תכולת בית בנגלות אינסופיות.
היה נראה שאחרי הסיוט הזה נשארו כל מיני קטנות להעביר, ואז הסתבר שדווקא הדברים היותר קטנים "האחרונים", הם הם הסיוט האמיתי. במשך שבוע שלם אחרי הסיוט ההוא, אחרי שהודיתי לאחי ולטל ונופפתי להם לשלום (תודה, מכאן אני אסתדר לבד סטייל) במשך שבוע שלם אחרי, מצאתי את עצמי עדיין מובילה דברים שנראים כמו כלום לפני שמנסים להכניס אותם לאוטו.מאווררים, מגברים של גיטרות, כלי מטבח, בסיס של פוטון שאמור להתקפל..ערימות של דברים "קטנים".
במהלך אותו שבוע נהיה גם מצב שלא גרנו, לא פה ולא שם. הבית שעוזבים ריק למעט מזרון על הרצפה, כמה כלי מטבח וציידנית עם חלב וקצת אוכל והבית החדש עדיין ארוז. תחושת הומלסיות עדינה..
אבל הסתבר שהחלק הכי קשה היה עוד לפניי.
יש לנו 2.5 כלבים. שתי כלבות , דידי ואסתי (על שם אסתי המכוערת) ועוד אחד בשם אושי, כלב חום שמחייך, שאם היו מעלים את סיפור כיפה אדומה בגרסת החבובות, הוא היה הזאב. חבל שאין לי תמונה להמחיש לכם. בכל מקרה אושי מזמן החליט על דעת עצמו שהוא חולק את הבית שלו בינינו לבין השכנה (בבית הישן), שגם היא הרוסה על בעלי חיים. חוץ מזה יש אינספור חתולים שאנחנו מאכילים בחצר, שחלקם נהיו חברים שלנו ונהגו גם להכנס הביתה לפעמים. היה ברור שלא נוכל להעביר את כל הערימה הזאת איתנו, גם כי הם לא ממש חתולי בית, ומאותה סיבה גם בריא להם יותר להשאר בסיבה הטבעית שלהם. לקחנו את שתי הכלבות, (אושי נשאר עם דפנה השכנה אחרי שנים של משמורת משותפת) ושני חתולים שהיו אצלנו עוד לפני שנהיתה כל החבורה. אז אחרי כל ההובלות והזיעה ואוגוסט והקלטות והופעות וימים שמתחילים ב7 בבוקר ומסתיימים ב11 בלילה (כשאין הופעה) והחופש הגדול (אמא משעמם לי), אחרי כל זה כשהכלבות כבר איתנו בבית החדש, לי היתה הופעה בשישי, ונעם, הילדה שלי היתה אצל דדי, אבא שלה, ומכיוון שהסביבה חדשה לכלבות, לא יכולתי להשאיר אותן שם לבד, ולקחתי אותן לחצר של הבית הישן, שם הן עדיין מרגישות בבית.(אני מרגישה כמו מירב מיכאלי, אומרת הכל בלשון בנקבה..)
חשבתי להוריד אותן שם, ואחרי ההופעה לקחת אותן בחזרה הביתה, לבית החדש.
מרוב עיסוקים ותיפקוד אינסופי, הרגשתי שאני על אוטומט (ועוד היתה הופעה לפניי) אבל היתה לי תחושה עמומה, שלא בא לי להתקרב לבית הישן, אבל לא היתה ממש ברירה, וזו היתה עוד משימה מתוך ים של משימות שעמדתי לבצע.
נסעתי לשם עם דידי ואסתי, וכבר היה ערב. הגענו לבית הישן שהיה חשוך לחלוטין (תמיד הייתי משאירה אור לכל הכלבים והחתולים שם בחוץ) ועל הגדר, כל החתולים שקיבלו מאיתנו שמות, וליטופים, ואוכל ומים (דפנה, שתזכה למצוות, עושה את זה עכשיו) מרגרט, ונחמה וג'רי ופנטום ונחום ושורטי ופיצי,יושבים שם עם התמימות הזאת, לא מבינים לאן נעלמנו, ופתאם חטפתי כזה בום, שהורדתי את הכלבות ופשוט עפתי משם בתוך האוטו ודמעות זולגות לי מהעיניים.
פתאם זה הכה בי, הפרידה מהם. יחסים עדינים שנרקמו בהסח הדעת, בפשטות של לתת אוכל ולרקום אמון, פתאם נגדעים. אחרי ההופעה נסעתי לשם שוב, לקחת את הכלבות, שרקתי להן והן עלו מייד לאוטו וברחתי משם.
בניגוד למיומנויות אחרות שאתה רוכש ומפתח,
נדמה לי שפרידות הופכות לכואבות יותר עם הזמן.
או שזו האמהות