לפני זמן לא רב, אולי חודש, עברו עלי כמה ימים קשים, מסיבות שלא אפרט כאן בשלב זה, למרות שבא לי.
אני נוהגת משנה זהירות בינתיים, לפחות עד שנכיר טוב יותר..
אלה היו גם ימי המשט ההוא, שבפני עצמו טילטל את הספינה שלי, ורק הוסיף לתחושת הכובד, שהלכה והחמירה ושינתה פנים, עד שדמתה יותר ליאוש.
יאוש, הוא דבר שקשה לשאת אותו, מכיוון שיש בו חידלון, חוסר אונים. אין בו אמונה, ולכן אין בו אפילו מקום לסבלנות שבן אדם מגייס לעצמו בזמנים קשים.
ולא סתם סבלנות נובעת מהמילה סבל. כמו סבלים אנחנו סובלים על כתפינו את הקושי, סובלים אותו בסבלנות. עד שיעבור.
סבלנות, היא סבל אופטימי, היא הכוח לשאת אותו. זה הרי לא לתמיד, יעבור, סבלנות, עוד קצת.לכן בזמן יאוש, אפילו מקום לסבלנות אין. כי נדמה שלא יעבור.
באחד מהימים האלה, נקבעה לי הופעה בירושלים.
לא ידעתי איך אוכל לתת את עצמי על הבמה, מאיפה לשאוב את הכוח. כאילו אבד לי הכלי.
כשעליתי על הבמה הפכתי בן אדם אחר, והצלחתי להיות שם והצלחתי "לעוף" ולגעת בעצמי וממני לקהל תודה לאל.
אבל ברגע שנגמר, נכביתי שוב, מה שהדהים אותי,ובעיקר הדאיג אותי.
ואז, ניגש אלי בחור רזה וגבוה, שהמציאות שלו היתה כל כך שונה משלי, היו לו עיניים צוחקות, וכולו אקדח טעון רגש,
והוא סיפר לי כמה שהשירים שלי ליוו אותו בתקופה משמעותית בחייו והצביע על מישהי בחצאית שחורה, ואמר שזו אישתו ושהם חבורה כזאת, של כמה זוגות, ושהם רוקדים פלמנקו.
כבר עמדנו לעזוב, ופתאם בקעה מהרמקולים מוסיקת פלמנקו (כנראה דיסק שהם הביאו איתם,וביקשו לנגן אותו), מוסיקה שדמתה לעיניים שלו, שדמתה כמעט לכעס, תאוות חיים.
גיטרה קלאסית ומחיאות כפיים. זה הכל. והאשה הזאת שלו התחילה לרקוד פלמנקו, והפנים שלה אש, והגוף שלה חזק, ואחריה עוד אחת, ואז הצטרף אליהן אחד הבחורים, ועמדתי שם והסתכלתי, והיה בזה תשוקה, וחיים, ותשוקה לחיים, ואהבה עצמית פשוטה, ושלמות,לא מושלמות, אלא שלמות. שכל אלה חדרו את שערי הלב שלי ברגע, והחזירו אותי לחיים, כמו פתאם לחבק מישהו שכל כך התגעגעת אליו, ולאהוב,כנראה גם את עצמי..
וככה הלכתי לישון. והתעוררתי בבוקר ורציתי לשמוע שיר
וידעתי שיש לי סיכוי,
ושאין יאוש בעולם כלל.