דף הבית Skip Navigation Links דף הבית > כאן ועכשיו > מחשבות על אהבה ו...איומים
 

מחשבות על אהבה ו...איומים

אמיר זמורה
17/01/2010
יין ויאנגאיומים – גבורה או פחד
השבוע נתבשרנו שלשר הביטחון אהוד ברק נשלחו מכתבים המאיימים על חייו באם ימשיך ביישום מדיניות ההקפאה בשטחים. מבלי להיכנס לדיון עקרוני בנושא, חשוב לנו לבדוק את נושא האיומים בחיינו. שהרי כולנו מאיימים ומאוימים משחר נערותנו. "אם לא תאכל יבוא שוטר...". "אם לא תעשה שיעורים לא תהיה חכם...", אם לא תעשה מה שאני רוצה אני אהיה עצובה..".אז מה יש בו באיום שהוא משמש כלי כל כך נפוץ להשגת מטרות בבית, בעבודה ואפילו בחיי האהבה. אולי הוא מסתיר חוסר ביטחון אישי? חוסר יכולת לשכנע? חוסר יכולת לקבל את האחר כמו שהוא? אולי בכלל הוא מבקש שהעולם יהיה בטוח יותר בשבילי? האם הוא מעיד על גבורתו היחסית של המאיים על המאויים? אולי הוא רק ביטוי לכעס פנימי? אולי לפחד? ואולי הכל נכון.
 
יצירת לחץ או תגובה ללחץ
איום בדרך כלל הוא לא הטקטיקה הראשונה שאנחנו משתמשים בה בניסיון לשכנע מישהו. לרוב אנחנו מתחילים בדברי הגיון, עוברים לפנייה לרגשות ורק כשכל זה לא מצליח אנחנו מתחילים לאיים. אם כך, איום הוא סוג של לחץ. לחץ שהעולם לא נמצא בשליטה שלנו. הלחץ יוצר כעס והכעס מתורגם למעשים שמטרתם ניסיון להחזיר לעצמנו את השליטה בכל מחיר. גם במחיר של מניפולציה או איום על האחר. "נכון, אז מה הבעיה?" תשאלו, "זה עובד לא?"

אז זהו שתלוי מה המטרה. אם המטרה היא להשיג הישג קצר מעוד וברור - לעיתים זה עובד. הבעיה היא שאיומים יוצרים סביבה שפועלת מתוך פחד, שהוא תגובה לכעס ולאלימות החבויה או גלויה במסר של בעל סמכות. פעולות מתוך פחד מולידות עוד פחד ושרשור של האנרגיה למטה. הצטברות של פחד שנובע מאיומים יכולה להוביל לפיצוץ שיתבטא גם הוא באלימות שלבסוף תופנה גם כלפי המאיים הראשוני.

הבודהיסטים קוראים לזה חוק הסיבה והתוצאה. התנהגות אלימה זורעת זרעי קרמה של אלימות שהולכים ומתפתחים ולבסוף יוצאים לגמרי משליטה. קרמה שכזו נובעת לא רק ממעשים אלימים אלה מ"מחשבה, דיבור ומעשה". מספיקה מחשבה אלימה כמו "אי מה שאני הולך לעשות לו...", כשאפגוש אותו פעם לבד כבר אראה לו מאיפה..." וכד', כדי לזרוע את זרעי האלימות.
  
אז מה מקבלים הכל ללא התנגדות?
לאו דווקא. התנגדות היא דרך לגיטימית של אדם להגן על זכויותיו וגבולותיו. אבל התנגדות לא חייבת להיות אלימה. גם גנדי התנגד למה שעשו לעמו והדלאי למה מתנגד לכיבוש הסיני. שניהם נוקטים בדרך של אי אלימות. שניהם רואים בדרך מטרה לא פחות חשובה מאשר בהישג. ה"בעיה" היא הזדמנות נפלאה לתרגל אי אלימות בחיי. אני יכול לדבר, לשכנע, לשדל בדברי אהבה, להראות את עקרון הסיבה והתוצאה אבל לא לנקוט מעשים שפוגעים באחר או בי. ולמה לא? כי מתוך הכרה שכל מה שקורה סביב מחובר ומושפע מהכל, אני יודע שאם אזרע זרעים של אלימות, במוקדם או במאוחר הם יחזרו אלי. אם אזרע חמלה, סובלנות ונדיבות – אקצור אהבה.