תרופה לגוף או לנפש
הדיון השנתי על התרופות שנכנסות ואלו שלא זוכות להיכנס לסל התרופות, העלה בי את המחשבות על חשיבות פיתוח מודעות בכל הנוגע לבריאות הגוף והנפש. מבלי להמעיט מהחשיבות שבתרופות והיכולת שלהן להציל חיים, חשוב לזכור גם את ההשפעה שיש למודעות הנלווית לתהליכי מחלה. האמירה "שום דבר לא קורה במקרה" מיוחסת בדרך כלל למקרים טובים בחיים. פגישות מקריות עם אנשים טובים, הזמנויות שנקרות בדרכנו וכד'. אולם אם האמירה הזו נכונה, ואני מאמין שכן, אז היא תקפה גם למקרים "רעים". גם לזמנים בהם אנו כואבים ומרגישים ש"נחתו" עלינו צרות או מחלות "ככה סתם".
מחלות, כמו איתותים רבים אחרים, עשויות להיות תמרור הקורא לנו לחזור להקשבה פנימית. אם איננו קשובים לקולות החיים, אלו שמחוץ לנו ואלה שבתוכנו, לעתים באים החיים ונותנים לנו סימנים ברורים יותר וחזקים יותר שאמורים לכוון אותנו חזרה לדרכנו. סימנים אלו לעיתים כואבים. אם אנחנו עסוקים רק בכאב שהרי הפסדנו את השיעור. או אז אנחנו קורבנות של הנסיבות (מחלות, גנטיקה וכד') ונטולי אחריות על חיינו שלנו, אך אם השכלנו להקשיב, הרי שגלומה כאן הזדמנות גדולה ללמידה.
אחריות מביאה מודעות
כדי לבדוק אם אני חי את חיי מתוך אחריות, אני יכול לשאול את עצמי בכל רגע נתון - 'האם אני פועל באותנטיות? 'האם אני קשוב לקולי הפנימי?' 'האם אני פועל מתוך אהבה או שמא הפחד מנחה אותי?'
אחריות שכזו, שדורשת מידה רבה של יכולת הקשבה ורגישות, מרחיבה מאוד את המודעות שלי לחיים שלי, ומראה לי את הקשר הישיר בין רוח לחומר ובעיקר בין גוף לנפש.
בעזרת תהליכי מודעות כמו התבוננות עמוקה פנימה לגוף והקשבה למסרים שהוא שולח לי תדיר, אני יכול להתחיל לברר את מקורות המצוקה שבגוף. בירור שכזה יכול להראות כמעט מיד קשר בין מתח נפשי למתח השרירים שבגוף, למשל. מתח השרירים מקשיח את הגוף ולא מאפשר זרימת אנרגיה בתוכו וכן חסימות באיברים הפנימיים. חסימות אלו יוצרות מחלות. תהליך זה שאינו תמיד קל, ולעיתים נדרשת בו עזרה מקצועית, כי הוא דורש מאיתנו להתמודד עם פחדים שבגוף ותפיסות שבמחשבה, מאפשר לנו לרדת למקורה של כל מחלה שבגוף. גילוי המקור הוא תחילתו של תהליך ריפוי. המשכו באינפורמציה רבה הגלומה בזיכרון הפיזי והרגשי שבגוף, וסופו בהרחבת המודעות שלנו לעצמנו.
האם בירור שכזה מחליף ביקור רופא? לא. האם ביקור רופא מחליף את הצורך שלנו לקחת אחריות על הגוף שלנו ועל המתרחש בנפשנו? לדעתי, לא.
מודעות מביאה החלמה
זכיתי לחלות במחלת מעיים כרונית בתקופת הצבא.
במאמץ רב סיימתי את השירות הצבאי והתחלתי את החיים עם מעיים שמפסיקים לתפקד שלוש–ארבע פעמים בשנה. הסבירו לי שהמחלה כרונית ולא צפויה החלמה ממנה. הטיפול התרופתי כולל סטרואידים וקורטיזונים, שתופעות הלוואי שלהם לעיתים קשות מהמחלה עצמה.
בנוסף נאמר לי לקחת כדורים כל חיי ו...כן, להרגע.
די בתחילת הדרך, הבנתי שאין לי כל כוונה לבלות כך את חיי אולם לא ממש ידעתי מה לעשות. התחלת החיפוש הייתה המתנה הראשונה שקיבלתי בזכות המחלה. הגילוי שהמעיים הם "המוח הרגשי של הגוף" – תופעה שהתגלתה במחקר רפואי, שחשף שבמעיים נמצא ריכוז העצבים הגדול ביותר בגוף לאחר המוח, ושעצבים אלו מופעלים בעיקר עקב תגובה רגשית. ההבנה שהרגשות שאינם מובעים כאילו "מצטברים" במעיים וגורמים למחלה הביאה אותי לצורך להתחיל לבטא את רגשותיי. זו הייתה המתנה השנייה.
השלישית הייתה ההכרה שיש קשר בין חוויות מוקדמות, בין אם בחיים אלו או בחיים קודמים, לבין המתרחש בגוף והרביעית הייתה ההסכמה שלי ללמוד את זה ולהעביר את הידע הלאה. כך מחלה נוראה זו פתחה את רגשותיי והרחיבה את המודעות שלי לחיים.
היום אני אסיר תודה לסימן הזה ששינה את חיי.