הסתובבתי בעיר אתמול.
מרבית החנויות מקושטות בשלטים צבעוניים, מבצעים, מכירות סוף עונה, שתיים במאה, פריט שלישי חינם...
נתקעתי על אחד מהם, בבריסטול פשוט וכתב יד עגול היה כתוב: "אצלנו יש מיתון – מחירים ללא תחרות".
בכל מקום מדברים על המיתון כאילו סוף העולם הגיע. היסטריה. אנשים מפוטרים. הבורסה ירדה, ולא נעים לי להגיד אבל... מה זה בכלל מיתון? אני לא ממש יודעת...
מיתון, הוא מונח במקרו כלכלה שפירושו תקופה ארוכה יחסית של פעילות כלכלית מואטת בכלל המשק. מיתון בדרך כלל גורר עמו ירידות מחירים, צמצום של הייצור והמסחר וירידה בתעסוקה. (מתוך: ויקיפדיה)
מדובר בהאטה, למען השם. לא במוות חס וחלילה או במחלה קשה. לא תאונה פתאומית אלא בסך הכל קצת לאט יותר. מה לא בסדר? לאן יש לרוץ? מהי, בעצם, קידמה ולקראת מה אנחנו אמורים להתקדם?
"האמנו שעלינו על הדרך שתוביל אותנו לייצור בלתי מוגבל, וכך גם לצריכה בלתי מוגבלת. האמנו שהטכניקה הפכה את האדם לכל- יכול, שהמדע הפך את האדם לכל- יודע. שבקרוב נהפוך לאלים ...השגת עושר ורווחה לכל אמורה הייתה להביא אושר אינסופי לכל. דת חדשה קמה – דת הקדמה - שבמרכזה השילוש הקדוש ייצור בלתי מוגבל, חופש מוחלט ואושר אינסופי. העובדות מוכיחות שהבטחה זו הבטחת שווא הייתה. "אריך פרום כתב את זה בשנות השבעים ונדמה שלא הרבה או לא מספיק השתנה מאז בתפיסות שלנו.
מָתון הוא ההיפך מקיצוני. אז מה היה לנו בקיצוני? מחירי שכר דירה, תחבורה, ביגוד ואפילו פירות וירקות. מזמן לא הצלחתי לצאת מהסופר בלי להשאיר שם כמה מאות שקלים ולקחת איתי רק שתיים – שלוש שקיות. ואילו בשבוע האחרון שמתי לב שמחירי העוף שאני קונה ירדו. אותי באופן אישי זה משמח. זה מרגיש נכון יותר, מאוזן יותר והגיוני יותר.
גם אני חווה את הפחד. אני מרגישה לא בנוח מעצם המחשבה על הכנסה נמוכה יותר, על האפשרות להתגמש ועל הצורך להתפשר. וכמה זמן זה עלול להמשך? אני נושמת עמוק מול תחושות של חרדה ופחד. ההיגיון שלי אומר שקשה לדמיין שמישהו מאיתנו ירעב ללחם, או ימצא את עצמו חסר בית בעקבות המצב הכלכלי, ובכל זאת כל המצב מרגיש כל כך לא בטוח...
הרצון לצמוח דומה לרצון לשמוח. רוב הזמן אנחנו מנסים להימנע מרגשות כמו פחד, צער ותסכול. כשהם מציפים אותנו, אנחנו נמצאים במאבק איתם. כשאנחנו במאבק איתם, יש סיכוי שהם יציפו אותנו. יש בנו חוסר סבלנות כלפי מצבים בלתי נעימים ושאיפה מתמדת ובלתי מתפשרת לשהות בנוחות ובהנאה. פעמים רבות אנחנו חווים כל מצב אחר כבלתי נסבל, והיות ואנו תופסים את עצמנו כיצורים נאורים, בעלי שכל ויכולת לשלוט ולכוון את המציאות שלנו, הרי שאין שום סיבה לסבול, נכון?
כל זה משאיר אותנו עם המסקנה שהיקלעות לאחד מן המצבים הללו משמעה שאנחנו ממש לא במקום הנכון, ממש לא בדרך, לא מתקדמים ולא מצליחים.
כשאנחנו צומחים אנחנו מרגישים טוב, כאילו שאנחנו שווים משהו. זה מספק את צרכי האגו שלנו. בהאטה או מיתון אנחנו כבר לא טובים כמו פעם... ואז מופיעים פחד, ספק ותחושת חוסר בטחון או חוסר יציבות.
החדשות הטובות הן שהתחושות האלו לא מרשות לנו להמשיך להביט החוצה, אל האופק, ולהמשיך לרדוף אחרי קווי סיום שמבטיחים לנו אושר, שלווה ובטחון, אלא מפנות אותנו פנימה, אל החלקים הקשים. אלו שצריך עוד לרפא, כחברה וכפרטים.
אז אם אין לנו כסף, נקנה פחות או נעדיף לוותר על מוצרים ממותגים ויקרים יותר, ונבדיל את עצמנו פחות מאחרים, כך נוכל להיות אמפתיים יותר כלפי אלו שיש להם פחות.
נפחד יותר וככל שנפחד יותר גם נעזור יותר לאחרים, גם מכיוון שנוכל בקלות יותר להבין אותם, וגם מכיוון שזהו יצר ההשרדות שלנו שבעיתות מצוקה אנחנו מתאחדים כי כך אנחנו חזקים יותר.
בימים אלו שני מצבים בעיקר מאיימים עלינו ומעוררים חרדה:
המצב הכלכלי והמלחמה. אני מניחה שבשניהם הדרך שלנו להתמודד תעבור דרך ההתלכדות הזאת יחד, ונהיה שוב מין עם מיוחד כזה, שמסייע אחד לשני, אמפתי יותר, נדיב ומסביר פנים (לפחות כלפי פנים).
החרדה והפחד, המיתון והמלחמה מובילים אותי לבדוק מה עוד יש לרפא ועל מה עוד צריך לוותר.
אני מוכנה לחוות עכשיו יותר פחד. יש בי יותר סובלנות כלפי תחושות פנימיות של חוסר יציבות וחוסר ביטחון. אני מרגישה מאוימת לא פחות אבל לפחות יותר ברור לי מה אני יכולה לעשות עם כל זה.
לנשום, להסכים, להרפות, להתבונן ולחוות את כל מה שיש בתוכי התנגדות אליו.