לאחרונה, הולכים וגוברים קולות האימה והאיומים המדברים על הסלמה, ועל הידרדרות אזורית, ועל חלילה, לא עלינו, מלחמה שבה עשוי לקרות הנורא מכל. ובאמת, מה אם יקרה הנורא מכל? הם ישיגו נשק גרעיני. הם אפילו ישתמשו בו, וגם אנחנו, על פי פרסומים זרים, נגיב בהתאם, ובכלל, תהיה התלקחות אזורית אסטרטגית, בשילוב אלמנטים טקטיים של התלקחות מקומית, מאבק כולל, מתקופת האבן ועד תקופת האטום, בו זמנית. מפחיד, לא?
ומה אם תקום להם מדינה? כאן ממש ליד הבית שלנו, ממש בתחום נגיעה מגגות הרעפים האדומים שלנו ומרפסות השמש של רבי הקומות שלנו? ומה יקרה אם באמת, כפי שאומרים לנו, כפר דרום יהפוך לשדרות, שיהפוך לאשקלון שיהפוך לכפר סבא, שיהפוך לתל אביב? מדינה עם שלושה כיווני טילים. לא עלינו. ומה אם לא תקום להם מדינה, אבל תהיה מדינה אחת לכולם, מן הים ועד הירדן, וסדרי העולם שאליהם התרגלנו כאן במשך כמה עשורים ישתנו לבלי היכר. ומה באמת יקרה?
ומה, אם נניח, לא תהיה מלחמה, ולא יהיה אטום, אבל כן יהיה משבר כלכלי. קולוסאלי וחמור מקודמו, וכל הכלכלות המערביות יקרסו, ביחד עם המטבעות המובילים בעולם, וכל קרנות הפנסיה שלנו יימחקו בגלל תוחלת חיים גבוהה מדי של הדור המבוגר, ולדור הצעיר לא תהיה עבודה, ולא פרנסה ולא עתיד? גם כן מפחיד.
או לחילופין שתהיה התפרצות נוספת של שפעת עונתית, חמורה מקודמתה, או שתהיה רעידת אדמה חמורה, או סתם התלקחות של מאבק אלים בין דתיים וחילונים, או בין עשירים ועניים, או בין המרכז והפריפריה, או בין האדם והסביבה הטבעית שבה הוא חי. אמור לי מה פחדך, ואומר לך מי אתה.
מה מניע אותנו?
מה מניע אותנו? מתוך איזה מקום בתוכנו אנחנו בוחרים את ההחלטות בחיים שלנו? מהם הקולות הפנימיים ששולטים על התודעה שלנו? כמה מהם באמת שלנו, וכמה מהם הוכנסו לשם על ידי גורמים מבחוץ? ואיזה אחוז מתוך העולם הפנימי שלנו מונע על ידי יחס של אמון, בטחון ופתיחות כלפי הסובבים אותנו, ואיזה אחוז מונע על ידי פחד, חשדנות וכעס?
מהי מידת היעילות של חיים מתוך פחד? כל אחד ואחת מאתנו יכול לשאול את עצמו או את עצמה את השאלה הזו. איזה אחוז מתוך הדברים שמהם אנחנו מפחדים באמת קורים? ואם הם, חלילה, באמת קורים, האם הפחד שלפני הסערה עזר במשהו כדי לקדם פתרונות בזמן אמת?
אומרים כי "אשרי אדם מפחד תמיד". האומנם? מה היו רגעי האושר הגדולים בחיים שלנו? מה היו אותם רגעים שעליהם גאוותנו, אותם צעדים פורצי גבולות, אותם רגעים שבהם הצלחנו להתעלות מעל עצמנו, להביא לשינוי אמיתי ומשמעותי בחיינו? האם אז פעלנו מתוך פחד, או דווקא מתוך התגברות על הפחד? האם פעלנו אז כסוכני ביטוח מחשבי סיכונים, או כסוכנים של אהבה ושל אמון בעצמנו ובמה שמסביבנו?
אין חדש תחת השמש
והרי אין חדש תחת השמש. מאז ומתמיד הייתה הרטוריקה של הפחד אמצעי מספר אחד לשליטה באנשים. אדם פוחד הוא אדם צייתן. אדם פוחד הוא אדם שקל להוביל אותו. אדם פוחד הוא אדם ללא שיקול דעת אמיתי. ולחילופין: אדם רגוע ובוטח בעצמו ובסביבתו הוא אדם חופשי. הוא אדם ששואל שאלות. הוא אדם שבוחן אלטרנטיבות. הוא אדם שרוצה לשפר את מצבו. אדם כזה, יודע גם לצאת מעצמו ולהושיט יד לאחר.
מי אחראי לרטוריקת הפחד? מי אחראי למסעות ההפחדה האינסופיים שמניעים את כלכלת הפחד העולמית? התשובה הקלה והברורה מאליה היא להאשים כל הזמן את בעלי הכוח והשררה ההון והעוצמה. זה אולי לא לגמרי בלתי מדויק, אבל זוהי תשובה קלה מידי. כי בעיני, מי שאחראי לרטוריקת הפחד, וליכולת שלה לפעול ולהפעיל אנשים, זה אנחנו. כל אחד ואחת מאתנו. כי פחד ואימה אינם יכולים לפעול בחלל ריק. פחד ואימה יכולים להפעיל אנשים שבליבם יש מקום לפחד.
בדיוק מהמקום הזה, מתוך ההבנה שהפחד מתחיל והרבה פעמים גם נגמר בעולמו הפנימי של כל אחד ואחת מאתנו, אפשר להתחיל לעבוד ביחד לקראת שינוי. תמיד יהיו אלו שימלאו את חלל האוויר ברטוריקה של פחד. רטוריקה שמסתכלת על האחר בתור איום, רטוריקה שמחלקת את העולם ל"הם" ו"אנחנו". כך היה, וכך תמיד יהיה. השאלה היא, איזה מקום אנחנו מוכנים לתת לאנרגיה הזו בחיים שלנו. בתודעה שלנו. בלב שלנו.
לא גיבורים גדולים
איזה תחליף יש לנו, בלב שלנו, בתוכנו, לפחד? מה ניתן לעשות כדי להתגבר עליו? הרי אנחנו, בואו נודה על האמת, לא גיבורים כל כך גדולים. והעולם הזה הוא באמת מקום מפחיד. לי נראה שאת התשובה כדאי לחפש במקורות האמונה הפנימית של כל אחד ואחת מאתנו. ספר הספרים, התנ"ך, מצווה אותנו לבחור בחיים ובברכה, ולא במוות ובקללה. למה? כי אין ברירה אחרת. כי זוהי מלאכתו של האדם בעולם. להאמין בטוב, ולהביא טוב. ולהתבונן בעולם שמסביבו ולהיווכח שבעצם, לא כל כך גרוע.
ולראיה: הנה שוב חלפה לה עונת הגשמים, שדווקא הייתה ברוכה השנה, והימים בהירים וארוכים, והשדות ירוקים ומוריקים. ואנחנו מתעוררים לקראת תקופת האביב עם שירה חדשה בלב, עם רגש של פליאה והתפלאות על עצם נס החיים שהוענקו לנו. ואנחנו מסתכלים מסביב ומגלים שלמרות הכול, אנחנו עדיין כאן, בריאים פחות או יותר, שבעים פחות או יותר, ומסביבנו המון אנשים אחרים שרק מחכים שנושיט להם יד, נפתח את הלב, ונמשיך לחיות אתם ביחד את סיפור החיים המשותף שלנו כאן בפיסת האדמה הזו, כי הרי לנו, בדיוק כמו להם, אין ולא תהיה שום אלטרנטיבה אחרת.