הקדמה- הסרט "סוראיה אם"
לא מזמן הלכתי לראות את הסרט האמריקאי- איראני "סוראיה אם", שמספר על סוראיה, אישה איראנית שבעלה מאס בה וניסה להיפטר ממנה בדרכים לא נאותות, והצליח לגרום בסופו של דבר לכל הכפר להאמין שהיא בגדה בו, מה שמחייב באיראן עונש של סקילה לעיני כל הכפר! לאותה אישה צעירה היתה "פרוטקטורית" מבוגרת, שנחשבה ל"מכשפת הכפר", וניסתה להציל אותה מהעונש הצפוי לה ולהשפיע על עמדותיהם של הגברים השליטים בכפר, אך לא הצליחה. סוראיה מצאה את עצמה נסקלת למוות. מה שה"מכשפה" כן הצליחה לעשות למען סוראיה, זה לספר את סיפורה לעיתונאי אמריקאי, שהקליט אותה וחשף את סיפורה לכל העולם המערבי.
הסרט הזה זעזע אותי, כצפוי, לא כי אני לא מודעת למצבן של נשים בעולם השלישי, אלא כי לא יכולתי להבין למה הנשים האלה נידונו לגורל כל כך אכזר בזמן שאני זכיתי לגורל כל כך מואר. נפשי הזדעקה כנגד חוסר השוויון הזה, כביכול, והוצפתי בתחושת חוסר אונים, תסכול וכאב. כל כך רציתי להשפיע על גורלן של נשים כה רבות שכנראה לעולם לא אפגוש! ולצד הרגשות הקשים האלה גם הרגשתי כמה אני ברת מזל ומבורכת בגלגול הזה.
יום האישה הבינלאומי
ביום שניצויין ברחבי העולם כולו את יום האישה הבינלאומי, ששורשו נעוץ בשלהי המאה ה-19 כשנשים החלו למחות על תנאי העבודה הרעים שלהן בחברה המתועשת. מדובר ביום חשוב שבמהלכו מתעסקים בדרך כלל בכל מה שקשור לאפליה ולחוסר שוויון בין המינים, באלימות כנגד נשים ובזכויות נשים. כל הדיונים הציבוריים בנושא מעמד האישה שמתקיימים ע"י ארגונים שפועלים למען נשים ברחבי העולם הם מבורכים, וכולנו נהנות בסופו של דבר מכך שהעולם כולו מכיר בצורך לתקן את היחס הלא ראוי שנשים רבות זוכות לו, לא רק בעולם השלישי כמובן, ובהכרח לעורר מודעות גבוהה יותר לחשיבות לפעול למען שיפור מעמדה של האישה.
ויצ"ו נותנת "אות קלון" לפרסומת הכי סקסיסטית
במסגרת פסטיבל האישה שהתקיים השבוע בתיאטרון חולון קיימה ויצ"ו את הטקס השנתי שלה- הענקת "אות קלון" לפרסומת הכי סקסיסטית של 2010 ולחברה ששיווקה את מוצריה באמצעות ביזוי נשים. כבר בתחילת שנות השמונים נאלצנו להיחשף לקמפיין הפרובוקטיבי של "אשכוליות או לא להיות" של המועצה לשיווק פרי הדר, שבמסגרתו לבשו שמונה דוגמניות שופעות חזה חולצות צמודות, כשעל כל אחת מהן הודפסה אות אחת. יחד הן יצרו את המילה אשכוליות. עם השנים השימוש בסקסיות של נשים עבר כל גבול אפשרי והפך לסקסיזם, וכיום זה נראה לנו כמעט מובן מאליו שאישה חטובה וכמעט עירומה שרועה על מרצדס חדשה ואין שום קשר בינה לבין האובייקט המפורסם. מדובר בתהליך של "חיפצון" גופה של האישה, שכמובן יוצר קונוטציה שוביניסטית- אתה קונה אותה וקונה את הרכב החלומי שלך. הבעיה לא נעוצה רק בכך שגברים מפנימים דרך הפרסומות את הבעלות על נשים, אלא שגם נשים, לצערנו, משתפות פעולה עם אותה מערכת אמונות, ואפילו משתמשות בצורך הגברי לראות בנו אובייקטים מיניים לתועלתן האישית.
כולנו עושות שימוש רך או בוטה במיניות שלנו, השאלה היא האם אנחנו משווקות את עצמנו מתוך אמונה שמי שאנחנו זה המראה שלנו, או שאנחנו מכירות בערך הפנימי שלנו ומבטאות אותו באמצעות המראה שלנו. אני חושבת שאנחנו צריכות לשים לב לנקודה הזו ביומיום שלנו, כשאנחנו קמות בבוקר, מתלבשות, מתאפרות, עולות על עקבים...ולשאול את עצמנו האם אנחנו אוהבות את גופינו ללא תנאים? האם אנחנו מכבדות את הנשיות העמוקה שלנו? האם אנחנו צריכות להבליט מחשוף, טוסיק או ירך כדי לקבל תשומת לב? ואיפה עובר הגבול בין פיתוי לבין החצנת היופי שלנו. אני מאמינה שעצם העובדה שנשאל את עצמנו את השאלות האלה, תוביל לשינוי פנימי ביחס של נשים לגופן ולמיניותן, ואולי גם לנכונות שלהן לפעול לפי חוקי המשחק הגבריים שהחברה שלנו מכתיבה.
יום האישה של כל אחת מאיתנו
יום האישה הבינלאומי הוא הזדמנות מצויינת כדי לבחון מחדש כמה מושגים שקשורים בנשיות, שהוטבעו בנו במשך השנים, כמה עמדות שיש לנו על עצמנו כנשים, שלא משרתות יותר את האושר האישי שלנו, וכדי לבחור כל יום מחדש מי אנחנו רוצות להיות ולעצב את חיינו בהתאם לקריאת הלב שלנו.
אני מרגישה שכיום, אחרי שהמהפכה הפמיניסטית סללה עבור כולנו דרך חשובה, נשים רבות נמצאות במקום חדש, שבו הן מפסיקות להתבונן על העולם במשקפיים של קורבנות, ופועלות בכל המישורים כדי להגיע לרווחה ואושר אישיים. נראה לי שאנחנו מבינות יותר ויותר שכדי להגיע לאושר הזה אנחנו לא חייבות להילחם בגברים, ושאנחנו מודעות לכך שהסוהר האמיתי שלנו נמצא בתוכנו והוא- השיפוט שלנו את עצמנו. במשך שנים הפנמנו קודים גבריים למהי הצלחה, איך נראית אישה יפה ומהם תפקידינו בבית, ואנחנו שופטות את עצמנו בהתאם לכך, ולרוב- לחומרה. אנחנו חייבות להיות פרפקט בכל דבר וכל הזמן, גם בבית וגם בעבודה, להיות מאד רזות וחטובות וגם מאד מסופקות מאורח החיים התובעני שלנו. בפועל- החיים הרבה פחות מושלמים מהציפיות שלנו מעצמנו...ומזל! כי אלמלא היינו חוות תסכול, שנובע מכך שהציפיות שלנו מעצמנו לא ריאליות, לא היינו זוכות לראות בבירור שהבעיה היא רק באמונות שלנו- ולא במציאות עצמה!
אנחנו ממש מושלמות בחוסר השלמות שלנו, וככל שנלמד להרפות מהפרפקציוניזם ונקבל את עצמנו יותר, נהיה יותר מאושרות. נראה לי שיותר ויותר נשים מבינות את זה ומפתחות מודעות גבוהה יותר לבריאות הנפשית והפיזית ומשקיעות אנרגיה רבה יותר בהתפתחותן הפנימית.
אני מאחלת לכולנו שנאהב ונקבל את עצמנו בדיוק כמו שאנחנו, שנפרגן לעצמנו פשוט להיות, לחלום, לנסות להגשים את חלומותינו, לחפש את עצמנו, להחליף עיסוק, לפנק את עצמנו, לסלוח לעצמנו, לנוח...ולאכול שוקולד!