כשהתיישבתי לכתוב את הכתבה הזו, מיד עלתה בראשי שורה מהשיר של יורית'מיקס “there must be an angle playing with my heart”, והבנתי שזו בטח דרכו של הדמיון שלי לספק לי את הכותרת למה שבעצם רוצה להגיד כאן. שעה קודם, בעודי מאפשרת את בהיית הבוקר הקבועה שלי על הערסל, ניסיתי לגבש את האמירה שלי בנושא שכל כך רציתי לדבר עליו- במי אנחנו מתאהבים?.jpg)
שמתי לב, בעודי שותקת ומוחי רועם, שכמעט כל מה שאני רוצה להגיד בנושא הוא תוצר של קולות רבים, שמשקפים תפיסות עולם שאימצתי בצורה זו או אחרת, ולמעשה איני שומעת את קולי הפנימי בתוך השוק הזה.
קולי הפנימי נדם. לא היה לו עניין להביע את דעתו בנושא- למה אנחנו מתאהבים דווקא באדם אחד ולא באחר. קולי הפנימי כבר יודע שהתשובה לשאלה הזו, כמו שאלות חשובות רבות אחרות, כמו מי אני, לא מגיעה מהמיינד. ללא ספק אפשר לבחון אותה בעזרתו, ואף לכתוב ספרים שלמים שמנתחים את הסיבות שבגינם אנחנו מתאהבים במישהו, אבל אם נודה באמת- אלוהים לא עונה לשאלות האלה במייל.
(אפילו לא לניל דונלד וולש- שכתב את "שיחות עם אלוהים"...)
"איך אנו בוחרים במי להתאהב?" (האומנם בוחרים?)
לא מזמן קניתי את הספר של פרופ' איילה מלאך פיינס, פסיכולוגית קלינית שבפניה הנעימים ובחכמתה נתקלתי בסדרה "טיפול זוגי" ששודרה בערוץ 8 לפני כמה חודשים. זו הייתה בערך התכנית היחידה שהחלטתי ששווה להדליק את הקופסא השחורה והמאובקת למענה. למי שמעולם לא צפה בה- שלושה מטפלים זוגיים צולמו כשהם מלווים בטיפול לאורך תקופה מספר זוגות שנקלעו למשבר. בעודי משוטטת בצומת ספרים ומחפשת השראה, וגם תשובות לשאלה האם להתחתן או לא להתחתן, נתקלתי בספר "התאהבות- איך אנו בוחרים במי להתאהב" של פרופ' פיינס. כולי תקווה לגלות למה אני מתאהבת באותו טייפ של גבר מאז גיל 15, ישבתי לקרוא בו. לא אכחיש שמפרק לפרק, כשאני עוברת מהבחירות המודעות שקשורות בקירבה פיזית, משיכה לדומה ומשיכה לניגודים ועד לבחירות הלא מודעות שקשורות במוכנות לאהבה, בבחירה של גבר "כמו אבא" או "ההפך מאבא" ומודל הזוגיות של ההורים- חשתי יותר ויותר מאוכזבת. "אוף, אין לה מה לחדש לי" הודיתי בסתר ליבי מול קולי הפנימי השותק שרק הביט בי באותו המבט החומל שאומר: "אמרתי לך.The mind ain't got the answer sister " נכון, אתה צודק, חשבתי, והמשכתי במאמצי הכנים לענות על השאלה במי אנחנו מתאהבים...
רבותיי, אתם מכורים לסם ההתאהבות
המצדדים בתפישה הפיזיולוגית אומרים שהתאהבות זו התמכרות פיזית לסם האהבה שזורם בעורקינו כשאנו מתאהבים. אוקסיטוצין, אותו החומר שמופרש בזמן הלידה ולאחריה, שגורם לאישה לאהוב ולטפח את תינוקה, הוא אותו הסם שמופרש בזמן ההתאהבות. ומי שהתאהב פעם או פעמיים בחייו, יודע בדיוק במה מדובר. זה סוג של אקסטזי מתמשך, שיכול להחזיק גם שנה ויותר. וכמו על אקסטה, לא צריך יותר מדי שינה ואוכל...ואם אפשר רק להסתכל אחד לשני בעיניים ולעשות אהבה כל היום אז מי צריך בכלל ללכת לעבוד???
אבל עדיין, לא ניתן לענות בודאות על השאלה-למה אחד גורם להפרשתו של סם האהבה בדם שלנו והאחר לא?
אז תסלחו לי, אבל עם כל הכבוד למדע, אני פונה לספרי הקודש...
על יהדות והתאהבות
בחיפושי אחר תשובה לשאלה, בדקתי מה יש ליהדות להגיד בנושא ההתאהבות, אולי היא תציל אותי מחוסר הודאות הקיומי שמעצב את חיי כמו אומן מופרע. לפי התפישה היהודית, ברמת ההיכרות השטחית שלי איתה, לכל נשמה יש זיווג עוד בטרם נכנסה לגוף. אלוהים, ככה שמעתי, עסוק בזיווגים מאז שחר ההיסטוריה. ותאמינו לי, הוא צודק, זה הרבה יותר מעניין מפירוק מדינות עוינות מנשק כימי.
לפי היהדות יש כל מיני סוגי זיווגים, אבל מה שקשור לענייננו, זה זיווגים שמטרתם "תיקון הנפש"- זהו מושג שמתאר את תכלית כל המאורעות בחייו של אדם. באנו לכאן כדי לגדול, כדי להיות אנשים יותר מודעים ויותר טובים, לעצמנו ולסביבה (זה נקרא לשפר את ה"מידות" שלנו)
בהקשר של התאהבות הוא מתייחס למצב ששני אנשים נמשכים אחד לשני בצורה לא מודעת, וזה נראה כמו "התאהבות מקרית", אבל למעשה הם מתקנים בנפשם חלקים אחד לצד השני, ואחד בעזרת השני. לדוגמא, אם אני פוחדת להתמסר לגבר, אני מתאהבת במישהו שמאד מתמסר, ולצדו אני לומדת להרפות ולתת אמון. אני אוהבת את הגישה היהודית, היא נותנת לי תחושה שמאוהבות איננה אקראית, שיש לה תכלית גבוהה. להגיד לכם שזה תופס לגבי כל הגברים שהתאהבתי בהם, אהההם....לא סגורה על זה.
בואו נחליף את הביטוי Falling In Love ב- Rising In Love
קולי הפנימי, שיודע שכל הכתבה הזו נועדה כדי להוכיח את צדקתו הדוממת, אפשר לי ללכת סחור סחור בין כל מה שההכרה שלי יכולה לתפוש. חשבתי לעצמי לא מזמן, שאולי צריך לשנות את המונח Falling In Love, שממשיך לגרום לנו ליפול כשאנחנו מתאהבים- ליפול לתוך הבועה הזאת של ה"ביחד", שלשמחתנו משכיחה מעצמנו את הנפרדות המטופשת הזו שאנו חווים, אבל מאחר שאחרי תקופה תחושת האחדות שוב הופכת לתחושת נפרדות, כל עוד לא התעוררנו ממש מהחלום והפכנו להיות האהבה שאנו מחפשים, ואז מתחילים הריבים...
אני מציעה שנחליף אותו למונח- Rising In Love בתקווה שנתרומם עם האהבה, ולא ניפול אליה, או עליה, חס ושלום, ונמצא את עצמנו מבולבלים וחסרי אונים אחרי שהסם נגמר. להתרומם עם האהבה זה לגדול ביחד, להעמיק באהבתנו, להיות בני אדם ובני זוג טובים יותר בזכות האהבה שאנו חולקים אחד עם השנייה. אולי אם נשנה את המונחים לחיוביים יותר, יבואו בעקבותיהם גם רגשות כאלה...
על התאהבות ואהבה
התאהבות זה רגש חזק, אין מה להגיד, ורובנו רוצים להתחיל קשר עמוק עם הרגש הזה, בין אם זה בגלל שחונכנו בתרבות שלנו שכך "צריך" להיות (הודות לסרטים ההוליוודים), ובין אם כי זהו צורך עמוק בנפשנו. אבל אהבה אמיתית לא בהכרח קשורה בהתאהבות לדעתי. היא יכולה להתחיל בכזו, אם זה מה שקרה, אבל אם אתם שם בבית יושבים ותוהים מתי תזכו להרגיש את אותו הרגש הנסתר הזה, שבני האנוש קוראים לו "התאהבות", ואתם חושבים שאתם מפספסים משהו אם אתם "רק אוהבים" את הפרטנר שלכם, אבל לא "מאוהבים" בו, אני רוצה להציע לכם שאולי תבדקו מה יותר חשוב- שמישהו אוהב אתכם באמת, או שמישהו גורם לכם לפרפורי בטן,שכטבעם של ריגושים הם חולפים, ולא בהכרח משאירים מאחוריהם מישהו שאפשר לחיות איתו וללכת לישון איתו מחובקים בכפיות...
בוא נתאהב בעצמנו לפני שזה יהפוך לא חוקי
ואולי בינתיים, עד שנבין לעומק שלעולם לא נמצא את התשובה לשאלה במי אנחנו מתאהבים, נתחיל בלהתאהב בעצמנו. כן, זו עצה קצת מופרכת, ואפילו קצת אגוצנטרית יהיו שיאמרו, אבל כולנו יודעים שאנחנו בעצם מתאהבים במישהו שמשקף לנו צד שאנחנו רוצים לראות בעצמנו, ולפעמים דווקא צד שאנחנו לא רוצים לראות בעצמנו, והוא שם כדי להאיר אותו. הרבה פעמים אנחנו זקוקים לאחר שיתאהב בנו, כדי שנוכל לאהוב את עצמנו, או להתאהב במישהו, כדי להרגיש את האהבה שבנו. אבל מאחר שכולנו ברוכים בכל כך הרבה טוב, וחיים עם עצמנו 24 על 7 כל החיים, אולי כדאי שנמצא בתוכנו את אותה האהבה שאנחנו משתוקקים להעניק ולקבל, וניתן אותה קודם כל לעצמנו, ללא תנאים. נתחיל את הבוקר בצחצוח השיניים ונסתכל לעצמנו בעיניים ונאמר: "וואו, איזה כיף שיש לי אותי. אני מתנה. כמו שאני." יש מצב, שהמצב הזה, אם נצליח להתמיד בו, יוביל במפתיע למצב חדש, שבו נמצא לצדנו עוד מישהו שהבין את העניין, וממש נשמח לחלוק אחד עם השני את האהבה שמצאנו בתוכנו.
אפילוג
מאחר שלא מצאתי תשובה חד משמעית לשאלתי, אני תוהה אם מה שאנחנו קוראים לו "התאהבות" זה בעצם רק קופידון המשועמם שיורה משמיים את חיציו ומשחק בליבנו...
(אני לא יודעת אם קולי הפנימי קרא בכלל את הכתבה, אבל הוא עדיין מביט בי באותו מבט נטול דאווין שאומר: "יופי אחותי, העיקר שפרקת מעצמך את הנטל של לחשוב על זה כל היום...")