אני רוצה להקשיב לו, בשתיקתו הוא חוסם אותי.
אני שואלת בפעם השלישית: "איך היה היום בגן?"
"כייף", הוא עונה לי, מבלי שהרים את עיניו משתי המכוניות שנמצאות אצלו, אחת בכל יד, ומתנגשות שוב ושוב בעוצמה.
אני מתבוננת בו ובמכוניות. אני, שכל כולי רוצה להשתתף בעולמו מרגישה שאני והוא לפעמים בדיוק כמו המכוניות האלו.
מתי נפרדנו בדיוק? זה בטח לא קרה לפני ארבע שנים כשנולד... עוד הרבה אחרי זה ידע גופי מתי הוא עומד להתעורר. פעם אחר פעם קלטו אוזני את בכיו הרעב שניות ספורות טרם התעורר גופו.
אני לא יודעת מה קורה לו בגן. הוא לא מספר... כבר חודשיים. גן חדש. אני מבחינה במתח אצלו, סימנים קלים של מצוקה. אבל הוא לא מספר. איך להסביר לו שאם יספר לי אולי אוכל לסייע לו? איך אוכל לתמוך בו אם הוא לא מסוגל לבטא את המילים שמסבירות את התחושות...
אני יושבת שם מולו ושואלת את עצמי מה עכשיו? להתעלם ולהמשיך הלאה? להתעקש?
והנה אני מרגישה את רגשי האשמה מתגנבים פנימה, אולי הוא כועס עלי? אולי הייתי צריכה לבחור גן אחר עבורו? אולי הוא מרגיש שאני נוטשת אותו שם במקום הזר הזה?
אני מסתכלת עליו. הוא מרים אלי מבט כחול וממיס וחיוכו המתוק מצייר חצי חיוך דומע גם אצלי...מה הוא כבר מבקש? להתמודד לבד? להיות עצמאי? הרי אני אמורה לשמוח בשביל שנינו. הוא מתפתח, גדל ולומד לספק את הפתרונות בעצמו... אני כבר אמורה לדעת שהוא מבין שהוא יכול לפנות אלי, אבל כל מה שאני רואה זה את ההדיפה העדינה הזאת שלו אותי.
הנה הוא מתחיל לצייר סביבו טבעת קסם בלתי נראית של גבולות ביני לבינו... עוד מעט קט... לפני שאספיק למצמץ הוא כבר יהיה בגיל ההתבגרות ואני אעמוד מול דלת חדרו הסגורה ואבקש רשות להיכנס.
יש שהניתוק הזה קורע בכאבו, וראיתי גם את אלו שנלחמות. הופכות את הדאגה האימהית למסע כומתה, לא מוותרות גם כשקשה, וכל זאת רק בשביל להימנע מהתחושה הנוראה שאיבדו משהו, שבעצם הוא עדיין שלהן, חי בתוכן, ובעיטותיו מעלות תחושות של עונג והתרגשות. הן לא שמות לב שהוא כבר הרבה שנים בחוץ. ילד או גבר צעיר. אולי יש לו אפילו כבר ילדים משלו, זה לא משנה, הוא עדיין שלהן, ולכן חובתן היא להמשיך ולחקור אותו מה קורה לו, לייעץ לו: מה לעשות, איך להראות, איך להיות, במקום פשוט לחוש אותו ולראות מי הוא... להסכים להכיר אותו חדש, אחר, נפרד, כבר לא חלק מהן, אולי אפילו זר... הן נטשו אותו ממזמן אבל הן עדיין אוחזות בו, אולי אפילו זה התחיל בדיוק בנקודה הזאת של שרטוט גבול בלתי נראה ראשון...
מן בקשת רשות לקבלת טריטוריה נפרדת משלו... הלב שלי מסרב לעמוד מולו, לראות את זה קורה, ולקבל בהבנה את השלב הבריא כל כך הזה בהתפתחות שלו.
אני בולמת את עצמי כמעט בכוח, מהאינסטינקט לפלוש אליו שוב ושוב כדי לספק את הצורך שלי במידע, בקבלה שלו אותי כסמכות, באהבה, באישור, בזכות לחשוב שמשהו בכל זאת אני כאימא עושה בסדר...
אמהות היא ללא ספק התפקיד כפוי הטובה ביותר שלקחתי על עצמי.
יש בו נתינה נתינה ושוב נתינה. יש בו גם הרבה קבלה בחזרה, אבל אין לדעת מתי היא תגיע. ברגע שאני תופסת את עצמי מצפה לקבל בחזרה אני מאבדת את המקום של האימא שבי...
אחרי הפעם החמישית שאני מבקשת לצחצח שיניים בערב ולהיכנס למיטה, אני מביטה אל השעון בשקיקה... עוד דקות אחדות המחוג הגדול יעבור את השיא ויתחיל לרדת בחזרה. זאת שעת השינה שלהם, עכשיו המיטה תכיל אותם ואני אוכל להתפנות לדברים שהעיסוק בהם לא דורש, אלא דווקא ממלא את כל כולי...בשעת הדמדומים הזו הגבולות מיטשטשים ומהסבלנות שהייתה לי כל היום נשארים רק אדים...
אני מתיישבת אל המקלדת ומבחינה שגם אני זקוקה לגבול חד וברור ביני לבינם. שיהיה מחוג, שתהיה שנת לילה במיטה נפרדת, שתהיה לי זהות נפרדת. גם אני מתנתקת, חייבת טריטוריה נפרדת, מקום משלי, שכולו עבור עצמי, גם אני עוד בטח אשתנה וארצה שיקבלו אותי כפי שאני, מחדש.
אני אמשיך להקשיב בשתיקה, אבל אולי אשתדל גם קצת להגביל את עצמי מלצפות (על יותר מזה לא אוכל להתחייב...), ואלי במקום להיות משיגת גבול, אצליח להשיג גבול אמיתי לעצמי... ואסתפק בהנחה שהם יודעים שאני שם, קשובה, אם וכאשר ירצו לבחור בי כתמיכה. אזכיר לעצמי שהתפקיד שלי הוא לאו דווקא לדעת מה קורה איתם בדיוק, אלא אולי יותר לדעת מה קורה איתי בדיוק, והאם אני עדיין שם, מרפה מהם ומעניקה להם האפשרות לבחור מה נכון להם לעשות.