כשהבן שלי מרביץ לילד אחר בגן, אני אומרת לו שלא משנה כמה מישהו הכעיס אותו, כמה הוא מתוסכל או נעלב, להכות חזרה זאת לא הדרך. "תתאר לעצמך שאתה היית עכשיו במקומו של הילד האחר, והוא היה מרביץ לך, זה היה לך נעים ?", אני יכולה לראות איך המנטרה הזאת חודרת עם הזמן את גבולות האגוצנטריות שמאפיינת את בני גילו, והוא מסיט מבטו לנקודה מרוחקת, מזדהה לרגע עם הצד השני ומסוגל לדמיין מה מרגיש עכשיו הילד השני. "לא, לא נעים", הוא אומר ואני נאנחת ומוסיפה עוד משפט: "אז אנחנו לא עושים לאחרים מה שלא נעים לנו". אני מאמינה שהתרגול הזה מפתח עם הזמן את היכולת שלו לראות סיטואציות גם מנקודת המבט של האחר, ומאפשר לו להתבונן מתוך פרספקטיבה על התנהגותו שלו.
אני תוהה אם זה ככה גם בעולם המבוגרים, האם ככה זה בכל קונפליקט, שאם לא נעשה לאחרים מה שלא נעים לנו הם בהכרח ינהגו כך גם כלפינו, האם התנהגות אי אלימה כלפי העם הפלסטיני בעזה תגרור השתקפות דומה גם בצד השני? וגם אם כן, כמה זמן זה ייקח עד שזה יגיע למצב הזה וכמה אלימות, טרור ופחד נחווה עד אז?
האם אנחנו כמו ילדים, מכים את האויב רק כי הוא מכעיס אותנו, מפחיד אותנו ומאיים עלינו?
יש הבדל בין מכונית משחק שנחטפה מידיו של הבן שלי שהביאה אותו להכות לבין מכונית תופת. יש הבדל בין רובי צעצוע בגן לבין הפגזות אמיתיות שיש בהן סכנת חיים אמיתית וחרדה שמשבשת את חיינו והופכת אותם לבלתי נסבלים.
כמו באיום על הפיזי כך גם ברגשי, כשמישהו פוגע בי, אני מנסה להתגונן או להילחם, לשנות את המצב, כלומר, לשוחח איתו, להבהיר לו איך זה מרגיש לי ולבקש ממנו להתחשב, אך כשמדובר באיום על החיים שלנו הגנה עצמית וגם התקפה חזרה היא לגיטימית. העניין הוא שזה לא ממש מביא שינוי. אני לא בטוחה ששינוי המצב עם העם הפלסטיני כרגע אפשרי, אבל הייתי רוצה למצוא את נקודת המבט המזמינה ביותר עבורנו ועבורם, שיש בה לפחות פוטנציאל או תקווה לשינוי שכזה.
כמו עם הבן שלי, תהליך של הטמעת צורת מחשבה שכזאת הוא ארוך, איטי ומלא ספקות, אבל האמת היא שאם אתה מאמין בדרך, אין לך ממש אפשרות אחרת חוץ מלדבוק בָשְביל ולהביט קדימה לעבר האופק.
כמו מבחוץ כך גם מבפנים, כולנו חשים מידי פעם מאוימים. גם בתוכי קיימים חלקים אלימים, אכזריים, חלקים של ביקורת קשה וצורבת, של כעס מתלקח, של שנאה, אלימות והרס עצמי. לכולנו יש את החלקים האלו. כשמופיע איום פנימי כזה אני יכולה לנסות למגר אותו, להעלים, להתעלם, להדחיק, לשכנע את עצמי שהוא לא רלוונטי, או שאני יכולה להלחם בו. בדיוק כפי שהיינו סובלניים במשך שמונה שנים כלפי ירי הקסאמים ואילו עכשיו אנחנו משיבים מלחמה.
עצוב ככל שזה יהיה, כמה שננסה להתעלם, למגר או להשמיד, תמיד יישאר אותו רגש מקורי שיושב בשורש שגרם לכל זה להיווצר, ואותו רגש יגרום למצב להיווצר שוב תוך זמן קצר כי שום שינוי בתפיסה לא התחולל. לפעמים אני אפילו לא מודעת לסיבה, למקור, לדבר האמיתי שיושב שם שהביא את התחושות הקשות.
השורש, המקור, שנמצא בבסיסה של כל תחושה קיצונית שכזאת הוא פחד עמוק ויצר הישרדות. תחושה פנימית של שנאה יכולה להגיע מכעס או מפחד, אם נחפור בהם עד השורש תיחשף חוויה של איום על הקיום שלי. זה בכלל לא משנה אם איום על הקיום שלי באמת מתרחש או לא. מספיק שזאת החוויה הפנימית שלי, כדי שהתחושות האלו יופיעו. כשאני מכירה בזה אני כבר הרבה פחות בהתנגדות, יש בי יותר הבנה, ובמקום להילחם בשנאה, מופיעות שתי אפשרויות חדשות: בחירה במלחמה או בחירה בהשלמה. השלמה לא במובן של כניעה, אלא במובן של הכרה, הכלה, קבלה של המצב כרגע כפי שהוא. אחר כך אפשר להתחיל לחשוב מה עושים עם זה.
על מנת להגיע לבחירה בשלום, יש צורך לאמץ נקודת מבט חיצונית, מתבוננת, לא מזדהה עם התחושות, לא רואה את עצמה קורבן, אלא משהו שרואה את התמונה השלמה. התבוננות שיכולה להכיר ברגשות שיש שם עכשיו, לקבל אותם, לעשות איתם שלום. זה לא אומר שאני מזדהה עם אלימות ומשלימה איתה. בדיוק כפי שאני לא משלימה עם המציאות של טרור. מצד שני זה גם לא אומר שאני נוקמת בחזרה. אבל אני יכולה לעמוד באמצע. לא קרוב מידי ולא רחוק מידי ולנסות לאתר בני ברית שנמצאים מתחת לפני השטח, שהמכנה המשותף ביני לבנם הוא הרצון לשמור על שלומי, לחיות חיים טובים יותר, בטוחים יותר ולשלב את הכוחות, לפעול יחד.
כך שבמקום מלחמה בפלסטינים אולי כדאי לומר מלחמה בטרור, ובמקום לראות בטרור את הסיבה כדאי להעמיק ולבדוק מה יושב שם בתוך העם הפלסטיני שמביא חלקים ממנו לפעולות קיצוניות שכאילו.
בתהליך הרגשי מדובר בניסיון לאתר מתחת לתחושות קשות כמו שנאה, כאב וייאוש, את בעלי הברית שלי: הפחד ששומר עלי מלטעות להיכשל ולהפגע, שהרי זה סוג של יצר הישרדות רגשי.
כשהבן שלי מרביץ אני מתמלאת כעס, אשמה ולפעמים גם בושה. הדחף הראשוני שלי הוא לרוץ אליו ולנער אותו, להרים עליו את הקול ולומר לו: "כמה פעמים כבר הסברתי לך! אסור להרביץ!!!", אבל אני יודעת שמלבד פורקן רגעי של הרגשות שגואים בי, כל מה שהוא יוכל ללמוד מזה איך לנהוג באופן אימפולסיבי, אמוציונאלי, ואלים. אני ניגשת אליו אומרת לו שאני רואה שהוא מאוד כועס/ מתוסכל/ מאוכזב, אבל בשום אופן זה לא אומר שהוא יכול להרביץ. וחוזרת על המנטרה של איך הוא היה מרגיש אם הוא היה בצד השני, כי ברור לי שמתחת לאלימות יושב משהו שהביא אותו להכות, וגם אם זאת התנהגות לא לגיטימית, ללא הקשבה או הכלה של הרגש שהביא אותו להכות, הוא לא יוכל לעבור הלאה להתבוננות מן הצד על עצמו ועל הדרך שבה בחר להתנהג.
בקו האופק הפרטי שלי אני יכולה לדמיין מצב שבו יש לי ילד בוגר שבא ואומר לי: "אמא, אני כועס. כל כך כועס שבא לי להרביץ לך!". מבחינתי זה יהיה הישג, כי אני לא מצפה ממנו לא להרגיש, אלא רק לבחור דרך לגיטימית להביע את הרגשות שלו.
בקו האופק הלאומי הפרטי שלי אני יכולה לפנטז על מצב שבו יגיע יום שבו יתקיים דיאלוג אמיתי בין ישראלים לבין פלסטינים שמביעים את רגשותיהם הכנים והקשים אחד כלפי השני, וזוכים לקבל מן הצד השני הקשבה, לגיטימציה וקבלה של תחושותיהם. היות ואני באמת מאמינה בדרך, אין לי ממש אפשרות אחרת חוץ מלדבוק בשביל ולהביט קדימה לעבר האופק.