|
|
יום ניקיון היום. "אצלי הכל בסדר. היום כבר לא מתים מאהבה" מתנגן קולו המהפנט של בועז שרעבי ברקע. הרגליים טובלות בזהירות בשלולית מי הסבון הריחני, הגוף נע מעצמו נהנה מהתנועה, אוהב להיות עסוק.
לפני שנים מספר החלטתי לעשות דברים רק מתוך אהבה, לא מתוך תחושת כפייה או שנאה. הדבר הראשון שעלה על סדר היום היה ניקיון הבית..מתוך אהבה: ובכן, במשך שלושה חודשים תמימים כל מי שנכנס לבית יכול היה לצפות בתלתלי האבק הנערמים בכל פינה, בעודי ממתינה לבואה של האהבה. אוי לאותה הבושה; מי שבא היה רק עוד ועוד אבק ולכלוך. והאהבה? שום זכר. זה היה שיעור מאלף. כשם שהניקיון לא בא מעצמו, כך גם האהבה. את האהבה, כך הבנתי, יש לתרגל ולטפח. רק שנה נוספת של ניקיון אינטנסיבי ומאמץ מודע הניבה את הפירות הרצויים.
 את האהבה ניתן לתרגל דרך מערכות יחסים, מערכת היחסים הראשונה היא מערכת היחסים שיש לנו עם עצמנו: עם המחשבות, הרגשות והגוף שלנו. מערכת היחסים שיש לנו עם החיים, עם הפעולות היומיומיות הבנאליות ביותר. זה אחרת לעשות דיאטה, לדוגמא, מתוך שנאה לגוף ולמראה שלנו, וזה אחרת להקפיד על הרגלי אכילה נכונים מתוך תחושת אחריות ותודה לגוף ולחיים הזורמים בתוכו.
היינו רוצים שהאהבה תתנהל בקלות, שמערכות היחסים שלנו יתנהלו ללא קונפליקטים, כאבים, כעסים וניתוקים. אולם לעיתים קרובות קשה לנו לאהוב, בעיקר כשאחרים אינם אוהבים אותנו. למדנו שאהבה היא דבר מותנה ואימנו את עצמנו לעמוד על המשמר ולחלק אותה לפי אמות מידה שאימצנו עם השנים. יתרה מזאת, אנחנו מצפים שהיא תבוא מעצמה, ואפילו איננו מעלים על דעתנו שזה בידינו ובשליטתנו הבלבדית.
החיים מראים לנו כי זה בלתי אפשרי להיות מעורב במערכת יחסים שיש בה אהבה עמוקה, כמו לבן זוג, לילד או לחבר קרוב, מבלי לחוות רגעים או זמנים של סבל וכאב. יחסים נועדו ללמד אותנו לאהוב, לכן תמיד נזדקק לפחות לאדם אחד נוסף כדי לגדול מולו. אולם האהבה תמיד תתחיל או תסתיים בתוכנו. אנחנו המקור, כי אנחנו האהבה הזו.
רוב הדפוסים שמגבילים את יכולתנו להיות ביחסים קרובים והרמוניים עם אנשים אחרים וגם עם עצמנו התפתחו כבר בילדות המוקדמת שלנו, לפני גיל שנתיים. אין להם לא מרכיב וורבלי ולא מרכיב מנטלי מודע, והם באים לידי ביטוי כדפוסים רגשיים ופיזיולוגיים, ופועלים לגמרי ברמה הלא מודעת. המוח הרגשי קשור ישירות לגוף ולמערכת העצבים ואינו עובד בכפיפה למוח הקוגנטיבי.
בילדותנו למדנו על אהבה, כפי שלימדו אותנו היחסים עם הורינו ועם הסביבה הקרובה. יש בינינו שהיו צריכים לעשות מניפולציות, יש שלמדו לסגור את עצמם, יש שלמדו להעמיד פנים שאינם חשים כאב, יש שלמדו לסגת מכל קרבה. מעטים הם אלה שחוו סביבה תומכת באמת. הצרכים הרגשיים הבלתי מסופקים שלנו, כמו גם הדרך בה למדנו לאהוב ימשיכו לעלות בכל מערכת יחסים קרובה, כי כך הגוף יודע לאהוב. כך הוא מזהה אהבה. לכן גם נמשיך באופן לא מודע לחפש אדם, אנשים או מצבים לצדם נוכל להביא אותם לידי ביטוי, גם אם הם פוגעים בנו. המערכת תחפש כל הזמן הזדמנויות לבטא את עצמה, כמעט מבלי שנהיה מודעים למכניות של העניין.
קשה לאהוב כשהאהבה חושפת את פחדינו הנסתרים ואת צרכינו הבלתי מסופקים. ישנה כמות מסוימת של כאב שניתן להימנע ממנו כשאנו נעשים מודעים לעקרונות של אהבה ושל תקשורת טובה, אולם האהבה תמיד תגרום לכל ההיבטים הנסתרים שלנו לצוף על פני השטח כדי להיטהר שם. אהבה גדולה יכולה לחשוף כאב גדול, אך כך גם איכות הטיהור תהיה גדולה ועמוקה יותר.
מכיוון שזוהי התנהלות בלתי מודעת ובלתי רצונית, חשוב שנלמד לסלוח לעצמנו ולאחרים על מה שאנחנו. האישיות שלנו התפתחה בהתאם להיסטוריה, לרקע, לחינוך ולתקופה בה היא נוצרה. התגובות שלנו היו הכי נכונות להישרדות הפיזית והנפשית שלנו באותו הזמן, ועלינו לכבד ולהעריך את היכולת של המערכת שלנו להתארגן סביב הישרדות זו. עשינו את הדבר הטוב ביותר והנחוץ ביותר לקיום שלנו. הדרך בה הורינו או המטפלים המוקדמים שלנו טיפלו בנו נעשתה הדרך שלנו לאהוב, וכאשר כמבוגרים אנחנו פוגשים אדם שמתנהג אלינו כפי שהתנהגו אלינו הורינו, גם אם היחסים קשורים בניצול ובפגיעה בעצמנו.ההרגשה היא של "להיות בבית".
כל אלה הם הבסיס, המצע, לסליחה. בלב ליבם של הכאב והסבל, האם אנחנו יכולים לחזור לידיעת האהבה, לידיעת מהותנו הטבעית? האם אנחנו יכולים לעזוב את הדרמה כולה ולהתמקד באהבה שבתוכנו, האהבה שנמצאת שם כל הזמן בשקט, מזמינה אותנו לחיבוק ענק עם החיים כולם.
כמבוגרים אנחנו מפתחים קונפליקטים פנימיים ומתח בגלל הדואליות של מצבנו הפנימי: צד אחד שלנו חש בלתי מסופק ע"י השחזור של דפוסי הילדות, וצד אחר שלנו לגמרי מרוצה מההעתקה והשחזור שלהם. זהו החלק שבנו ששואף לחיות בתוך נחמה וביטחון.
אולם למזלנו קיים בנו חלק גדול הרבה יותר שאינו מאושר בלהישאר תקוע בדפוס שבאופן מתמשך מגביל את שיתוף האהבה שלנו ביחסים ומצמצם את יכולת  ההנאה שלנו מהחיים. המצוקה שלנו היא גם הקריאה לאהבה. אנשים אחרים ומצבים מכאיבים משקפים לנו את עצמנו, וככל שקשה לנו בתוך מערכת יחסים, כך גדלה האפשרות לריפוי, לטיהור ולשינוי דפוסים מעכבים. אנחנו לומדים להפנות את אור התודעה אל עצמנו במקום להושיט אצבע מאשימה אל האחר בכאב שלנו.
כמי שבחרו לאהוב אנחנו בוחרים לחבק מישהו שיום אחד עומד לעזוב אותנו, למות ושלא יהיה שם תמיד עבורנו. לאהוב את מי שאף פעם לא יוכל לאהוב אותנו כמו שהיינו רוצים ולא יוכל לאהוב אותנו כל הזמן. אנחנו בוחרים לאהוב מישהו שבתורו יחיה לצדנו את דרמות הילדות שלו מחדש, כפי שנחיה אנחנו בקרבתו. אנחנו בוחרים לאהוב את החיים על ארעיותם, על אי שלמותם, על אי הוודאות והיעדר הביטחון הקבוע והמוחלט שאנו כל כך שואפים אליו. אנחנו בוחרים לאהוב גם ביום שמש וגם ביום גשם, גם בעת מחסור וגם בעת שפע.
אהבה דורשת אמון, ואמון הוא עניין של תרגול שבכל-רגע. תמיד יהיו זמנים של קושי לאהוב, אבל תמיד ישנו גם הביטחון של היכולת שלנו למצוא את האהבה מחדש ולהביא אותה אל הסיטואציה: לנשום עמוק, להתחבר עם הלב האמיתי ולתרגל אהבה. אם סגרנו את עצמנו והתרחקנו מהאדם שמולנו, לא רק שלא אפשרנו לעצמנו להיפתח לאהבה, אלא שבאקט זה מנענו ממנו את האפשרות לתרגל אהבה בעצמו. האחריות שלנו היא כפולה: גם כלפי עצמנו וגם כלפי האחר. אף פעם איננו לבד במסע הזה.
התרגול של קרבה באהבה דורש מאיתנו לפתוח את הלב אפילו בזמן שאנחנו מודעים לארעיותם של היחסים, כל היחסים: עם עצמנו, עם אחרים ועם החיים בכלל. אנחנו לומדים להשאיר את הלב פתוח ולנשום מבעד לכאב, מבעד לכיווץ ולהישאר נוכחים ופתוחים בתוך ההתרחשות, תהיה אשר תהיה. אנחנו לומדים להקשיב לקול האוהב בתוכנו במקום להיסחף אחר הקולות האחרים. אנחנו לומדים להפריד ולבודד את סוגי הקולות המתרוצצים בתוכנו ולהתחבר לקולה של האהבה, לחוויה של אהבה. אנחנו לומדים להיכנע לכוח האהבה שבתוכנו ואז לאפשר לאהבה לבטא את עצמה במלוא העוצמה והחופש.
דרך לעשות זאת היא להרגיש אהבה כמה שאתה יכול ברגע הזה, להיכנע לתוכה ואז באופן אנרגטי להביא את האהבה הזו החוצה בתוך החיים והיחסים האינטימיים שלך. להרגיש את התמצית שלך, להרגיש את האהבה שלך, ולהכניע כל מה שמונע מאהבה זו מלזרוח. בעשותך זאת אתה משוחרר וקורן כאהבה. אתה מאפשר לאהבה לחיות ככוח וכרגש ללא כל הפרעה מצידך.
אין לנו שליטה על מאורעות החיים, על מזג האוויר, על השינויים הפתאומיים, נכון. גם איננו יכולים לגרום למישהו אחר לאהוב אותנו, נכון. אולם אנחנו יכולים להיות אהבה; והאהבה שלנו תמשוך אהבה.
אז ככה, שהיום כבר לא מתים מאהבה. היום כבר איננו נותנים לאהבה למות בתוכנו. אנחנו מסוגלים ליותר, להרבה יותר. אנחנו מסוגלים לעמוד יציבים, רגישים וחדורי אמונה בכוחה של האהבה גם בתוך כאב ופחד גדולים. אנחנו מסוגלים פשוט לנשום דרכם ולאפשר לאהבה שבנו – לאהבה שהיא אנחנו – לזרוח החוצה, לקרון מתוכנו. איננו חייבים לכבות אותה בתוכנו, כי לכבות אותה זה למות. אנחנו בוחרים בחיים. אנחנו בוחרים לתרגל אהבה בכל רגע, עד שנשכח התרגול ונשארת רק האהבה.
|
|
|
|
|
|
רוני פרידמן על היוגה כמכלול של שאלות מהותיות ...
|
|
|
כל כך הרבה פעמים אנחנו ההורים מנחמים את הזאטו...
|
|
|
מיכל ליבנה ,קיבוצניקית במקור,מספרת על מסע חיי...
|
|
|
|
|
|
|