|
|
אישה צעירה בשנות העשרים המוקדמות של חייה עומדת בפתח ביתה. ילד קטן עומד צמוד לירכיה, פניו מסתתרים בקפלי שמלת הריון רחבה. הקצין והחיילת המתלווה אליו אינם אומרים דבר. היא אוחזת בחוזקה בידו של הילד ובידה השניה נשענת על משקוף הדלת. אין צורך לומר דבר. הבהירות החדה של חודש אוקטובר חורצת בתודעתה את הרגע שישנה לחלוטין את חייה.
נשים מאבדות את אהוביהן, אמהות את ילדיהן. תמונת האובדן, ההלם, הכאב, ההתארגנות לחיים-לא חיים שאחרי, כל אלו תמונות מוכרות כל כך בהווית החיים שלנו. בעבור רבים מאיתנו יום הזכרון לחללי צה"ל עוטף את חווית הכאב הפרטית והיום יומית בטקסים ציבוריים עטורי דגלים ומדי צבא מעומלנים. אתוס הגבורה הלאומית אוסף לחיקו את כל המשפחות שיקיריהן נפלו. אך בביתן, לרבות מן המשפחות, תמונות הזוועה הפרטית, סיוטים, תחושות הריקנות והבדידות ממשיכות להציף את התודעה.
ומי זוכר את החוויה הפרטית של כל אלו ש'רק' נפצעו, של כל אלו שנחשפו לאיימי המלחמה ונאלצו אחר כך לחזור אל חיים, שכבר לא היו חיים בשבילם. מי מניף דגלים ויורה מטחי כבוד לכבודם? בשבילם לעיתים קרובות זה אינו זכרון כלל, זוהי טראומה החוצבת נתיבי הרס בתוך חייהם, יום אחר יום. עבורם מיתוס הגבורה אינו מהווה שמיכה חמה ומנחמת אלא תזכורת לגרוטסקיות של המלחמות היהירות, לשבריריות האנושית, לבדידות של אלו שאינם מקדשים את פולחן ההקרבה עד מוות. כלפי חוץ הם ממשיכים בהצגה הרגילה של החיים, מנסים להיות 'חזקים' ולתפקד או שאולי, כמו שאומר איתי אלטשולר בספרו 'לחיות את היסוד החי' "בעצם הם מתהלכים בינינו כבובות זכוכית חלולות; בובות, שכל רעש קל או מעידה, תנפץ את המעטה התפקודי שלהם". 
1982. טור שריון שועט בדרך המפותלת בהרי לבנון, בואכה העיר ג'זין. איתי, שבעה חדשים בלבד בצבא, עומד נפעם מהנוף הנפרש לפניו. על אף שהוא אמור לעמוד בעמדת הטען כשפגז בידיו, הוא נמשך אל חורשות הארזים, המקיפים את עיר הנופש ג'זין. "חייל לדוגמא לא הייתי, אך חייל חי ונושם הייתי גם הייתי" מספר איתי בספרו "הטנק שלנו נפגע בין הראשונים. טיל סיגר, שנורה מטווח של כשני קילומטר, חדר בדיוק בחיבור שבין צריח הטנק לגופו... הוא התחיל להשתולל בתוך הטנק. פגע בכל התחמושת שבתוכו, והמשיך בנתיבו דרך מקומו של הטען, כלומר מקומי המיועד". איתי נפגע בשתי רגליו. מכיוון שהטנק שלו חסם את אפשרות הנסיגה של טור הטנקים, היה צורך לסגת כדי להיחלץ מן המארב. איתי הושאר בשטח ללא נשק, ללא מים וללא יכולת תנועה, זרוק כבמטווח. "לא יודע כמה זמן נותרתי שם, אולי דקות אולי יותר, אך מבחינתי היה זה נצח שאשא אותו עד סוף ימי".
שנים ארוכות נשא בתוכו את הכעס העמוק על הנטישה והקרבת הפרט על מזבח הכלל. הוא חווה שוב ושוב את חווית הבגידה בטיפולים שנפסקו, באילוצו לחזור ליחידתו בטרם השתקם ובמילואים שהילכו עליו שוב ושוב אימה בכל פעם מחדש. את המפגש עם המערכת הצבאית חווה "כבובת סמרטוטים על חוט. בובה, מונעת, מוזזת, מושא למשחק, ללא רצון משלה וללא כל יכולת להוביל את עצמה, להגן על עצמה, לזהות את צרכיה ולעמוד על זכותה הבסיסית לממשם".
הקלישאה שחיים ומוות כרוכים זה בזה היתה עבור איתי גילוי ממשי ועמוק. איתי לא ידע שהוא סובל מהלם קרב. אף אחד לא טרח להסביר לו שהסיוטים והכאב, הבחילות וההקאות, העייפות התהומית ותופעות נוספות, מוכרות לכל מי שחווה פוסט-טראומה. אך לנפש האנושית יש כוחות ריפוי בתוכה. מתוך עולמות האופל שהיה שרוי בהם, החל לצמוח תהליך ההחלמה וגילוי 'היסוד החי' שלימים יהווה אבן יסוד בשיטת הטיפול שפיתח.
איתי פגש לראשונה את 'היסוד החי' דרך הציור. אך היה עליו לעבור עוד דרך ארוכה עד לסיפו של הרצון לשים קץ לחייו, לפני שבחר ולקח בעלות מלאה על החיים. הוא גילה שהתהליך הטיפולי הקונבנציונלי השאיר את האמונה והחוויה האמונית מחוץ לתחום. המפגש המיסטי הרוחני עם היסוד החי לא קיבל לגיטימציה.
"עבודה שמתכחשת לכוחות האמונה מרדדת את האנושיות של האדם" אומר איתי "ההתכחשות מקשה לגייס ולהעצים את מקורות הריפוי של הרוח, לשם מאבק במחלות וקשיים שמקורם ברוח". לעולם של העשייה, לעולם של הגוף, לעולם של הרוח לא היה מקום בחדר שבו מדברים 'על הדברים', חדר שהמילים והמשמעויות מהווים את קירותיו. "ואם כל כך הרבה חלקים חסרים בעולם הטיפולי" אומר איתי "כיצד אפשר לצפות שטיפול יצליח?".
איך מעבירים סיפור חיים שלם בכתבה קצרה?
הסיפור של איתי מפגיש אותי בקצה אחד עם אימת המוות והחידלון, עם התנפצות מיתוס הכח והגבורה ומצד שני עם כוחות הריפוי הפנימיים, עם המפגש ביסוד החי שנמצא בכולנו. הוא מפגיש אותי בזכרונות ילדות, כשאיתי, חברי הקרוב ביותר בשנות התבגרותי, אלוף ג'ודו קשוח, ניסה לשווא ללמדני כיצד להגן על עצמי בנחרצות של לוחם. תמיד היה בו משהו קשוח מבחינתי ורק כמעט שלושים שנים מאוחר יותר, אני מגלה בספרו כמה הצליחה החזות החיצונית להסתיר כאב, רכות ועדינות. כנערים רצינו שנינו להתנדב לסיירת הצנחנים. מתוך תמימות נעורים חשבנו שהסיירת תהיה המשך לטיולנו ההרפתקנים בהרים. אבל החיים לקחו אותנו איש איש לדרכו.
קליפת חייו של איתי נסדקה באותו יום ארור על הכביש המוביל לג'זין. כמה חדשים אחר כך הגעתי לג'זין, לאותן גבעות ויערות וחוויתי רק חוויות רומנטיות. מסלול חייו הוביל אותו דרך האמנות שגילה בתוכו ודרך הסבל האישי לסדוק את קליפת הקשיחות ולפתח דרך טיפול המבוססת על ניסיונו האישי: דרך שמשלבת טבע, יצירה, תנועה ושיח עטופים בנצחונה של הרכות. מסלול חיי הוביל אותי דרך מצוקות וכאבים אישיים אחרים לדרך דומה. ממקומות שונים ובנתיבים שונים הגענו חזרה אל צומת האנושיות, אל מרכזה של כיכר החיים שבה שקט, האטה, רכות, הקשבה וחיות הם עקרונות היסוד לחיים מלאים.
נתיב החיים האישי שמתאר איתי בספרו 'לחיות את היסוד החי' יכול להאיר נתיבי חיים של רבים מאיתנו. ההתפקחות מהאשליות שמנסה החברה להקנות לפרטים המרכיבים אותה אינה רק התפקחות מאידיאולוגיות, זוהי גם התפקחות אישית של כל אחד מאיתנו אל הממשות והמהות החיה בתוכנו. זו הזדמנות לחיות את החיים מתוך הקשבה לקול הפנימי כציור חי רב גוונים ולא כדמויות חד מימדיות, המצייתות לכללי התסריט ההוליוודי. בכתיבתו איתי מממש את עקרונותיו. הוא פורש בפנינו עקרונות וכלים בהירים, כאבני דרך שלוקטו בכאב ובסבלנות, שיכולים לשמש כל אחד כדי לחזור ולהתחבר ליסוד החי שבתוכו.
|
|
|
|
|
|
רוני פרידמן על היוגה כמכלול של שאלות מהותיות ...
|
|
|
כל כך הרבה פעמים אנחנו ההורים מנחמים את הזאטו...
|
|
|
מיכל ליבנה ,קיבוצניקית במקור,מספרת על מסע חיי...
|
|
|
|
|
|
|