מישהו שתכנן ללמד שיעור על זן שאל אותי לפני כמה ימים, מה דעתי על הסיפורים שמסופרים על מורי הזן הקדומים. הוא רצה לדעת עד כמה ברצינות אפשר לתת אותם כדוגמא למורים נאורים, בגלל התנהגותם הלעיתים מוזרה ואפילו אבסורדית: הכאה לא מוצדקת של תלמידים במקל, דיבור בפאראדוקסים ולפעמים אמירת הבלים של ממש, ומעבר תזזיתי ובלתי צפוי בין צעקות לשתיקה.
באחד הסיפורים המורה חותך חתול לשניים רק כדי להדגיש נקודה מסוימת, בסיפור אחר המורה הידוע מתעלם מכל השאלות ששואלים אותו, ואחד אחר התפרסם בהצהירו שאם תפגוש את בודהא בדרכך עליך להרוג אותו.
הידיד שלי רצה לדעת איך להתייחס לסיפורים האלה. האם לקחת אותם ברצינות או לפטור אותם כשרידים עתיקים ומוזרים של זמן ותרבות רחוקים? ואולי כדאי לו להשתמש בהם כפיתיון משעשע וקליל שימשוך תלמידים חדשים ללימודי זן ?
מהו בודהא?
בזמן שדיבר חשבתי על אמרתו של יונמן, מורה הזן הסיני הגדול בן המאה התשע עשרה, כדוגמא למה שהטריד אותו. הוא נשאל על ידי תלמיד "מהו בודהא?" השאלה הזאת הייתה יכולה להיות באותה מידה: מה זו הארה? מה היא הדרך הנכונה? מה היא משמעות החיים? או מה מעשינו בעולם הזה?
התלמיד שאל את שאלת השאלות – על מה כל זה בכלל? למה אני פה? זאת שאלה שכולם שואלים את עצמם בנקודה מסוימת בחייהם, ויש כאלה ששואלים אותה בכל יום.
משמעות המילה 'בודהא' היא 'זה שהתעורר', כך שלשאול מהו בודהא זה כמו לשאול מה המשמעות של היותך ער לחלוטין בחיים האלה.
יונמן השיב את תשובתו המפורסמת בת השורה: "מקל לניגוב צואה".
בסין העתיקה השתמשו במקל כדי לנגב את האחוריים לאחר עשיית הצרכים, כך שהמקבילה המודרנית תהיה נייר טואלט.
מה עושים עם הצהרה כזאת? מגחכים בתור התחלה, וזה בסדר. ואחר כך? משליכים אותה לשירותים? אולי.
אבל יש משהו שכדאי לזכור בכל מה שקשור לאמירות של מורי הזן, וזאת העובדה שהאמירות האלה נשמרו על ידי המסורת והועברו הלאה במשך מאות רבות של שנים. בתשובה של יונמן חייב להיות עוד משהו מעבר לתדהמה שהיא מעוררת. כבדיחה, יכול להיות שהתשובה הייתה שורדת במשך כמה שנים, אבל זה עדיין לא היה מספיק בשביל שדורות רציניים לגמרי של שוחרי דרך יעבירו אותה מאחד לשני.
להתעורר אל הטבע האמיתי
מורי הזן הוותיקים רצו רק דבר אחד מתלמידיהם – שיתעוררו אל הטבע האמיתי שלהם, הטבע הבודהיסטי. הם לא רצו לשעשע או להפחיד, חוץ מבמקרים בהם זה היה יכול לעזור לתלמיד להיות יותר מודע לנתיב ההתעוררות שלו ויותר בטוח בו.
האימרות הבוטות הן כלים לימודיים שנולדו מתוך הגישה רבת החסד של המורים כלפי תלמידיהם. אם סטרו לתלמיד על פניו, הכו בו במקל, או שאמרו לו להסתלק, זו לא הייתה דוגמא של מה שייעשה כלפי תלמידים אחרים. אלה היו מקרים ספציפיים, בהם ידעו המורים מה לומר ומה לעשות לתלמיד אינדיבידואלי בנקודה מאוד מסוימת בחייו.
בדרך כלל מסתיימים הסיפורים בהתעוררות שהתלמיד זוכה לה, לאחר המקרה בו עוסק הסיפור. הדוגמא שנותן המורה היא גישה כוללת כלפי דורות שלמים של תלמידים ואנשים, ויש בה חמלה עצומה כלפיהם על צרכיהם האינדיבידואלים ועל דרכם הייחודית. כל סיפור הוא דוגמא יפה לדרך שבה החמלה הזו מתאימה את עצמה לכל אדם, כדי לעזור לכל אחד בדרך הטובה ביותר.
לתלמיד ששאל את יונמן מהו בודהא היה צורך בתשובה שקיבל. יכול להיות שהיה לו מושג מאוד נשגב על מהות הדרך, או על כך שלהיות רוחני זה להיות טהור ומנותק מהחיים היומיומיים. כנראה שהוא היה מסוגל למדוט רק במקום שקט ומסודר לחלוטין. אם משהו הפריע לו בפינה השלווה שלו, כמו צלצול טלפון או צפירה של מכונית שבאה מבחוץ, זה היה הורס לו את המדיטציה. התסריט הזה נשמע מוכר?
יונמן "ניער" אותו כשאמר לו, שאפשר למצוא את בודהא גם בשירותים. אם אתם לא מוצאים את הדרך שלכם בחיים בזמן שאתם מנגבים את אחוריכם בשירותים, אז סביר מאוד להניח שלא תמצאו אותה לא בפינת המדיטציה שלכם ולא בהתבודדות בהרים...
העולם כולו הוא "פינת המדיטציה" שלנו
יונמן מזכיר לנו שאם לא נמצא את הדרך הרוחנית שלנו בכל מה שיש בחיים, אז לא נמצא אותה בכלל. זאת המהות של הזן שמשמעותה - אין כפל משמעות. העולם כולו הוא פינת המדיטציה שלנו, וכל מה שיש בחיים הוא הדרך הרוחנית שלנו. כך שכשאמר לאותו תלמיד "מקל לניגוב צואה" הוא נתן לו למעשה את התשובה הכי רחומה שיכול היה לתת, התשובה שהכי תעזור לו.
אם אנחנו מחלקים את חיינו לחלק רוחני ולחלק גשמי, אז יש סיכוי שתהיה בהם מידה מסוימת של מתח. החלק הגשמי ישתלט על החלק הרוחני, ובסופו של דבר נמצא את עצמנו מתמרמרים על הזמן שאנחנו צריכים להקדיש לפעולות גשמיות כמו שטיפת כלים, כביסה, חיתוך ירקות או ניקוי השירותים.
מה שמציעים לנו מורי הזן היא ראיית הדברים כשלם אחד, מהמקום שבו לעולם ולחיים שלנו אין אפשרות להתחלק לחלקים שאינם תואמים. ההיפך הוא הנכון, הכל הוא דרך אחת, הדרך ליקיצה רבת חסד.
אין רגע אחד בחיינו שאין בו תרגול רוחני, וככל שנרבה לשאול את השאלה "מה אני עושה כאן?" כך החיים ייפתחו בפנינו באינסוף דרכים.
לכתבות זן נוספות:
שיעורו של השועל
הארה בסגנון המזון המהיר
הכעס שלנו הוא סירה ריקה
זן מן הבריכה למכולת