כידוע, מעגל השנה העברי מחובר לטבע, וקיים רצף התפתחותי מעגלי בין כל המועדים כולם.
בואו ניקח את ט"ו בשבט ונתחיל ממנו את מעגל ההתפתחות הפנימי הזורם בין חגי האביב והקיץ, ונראה כיצד ט"ו בשבט, פורים, פסח ושבועות מזמינים אותנו לרצף של עבודה פנימית, העומדת בשיח עם הטבע, הפנימי והחיצוני.
ט"ו בשבט הגיע...חג להשתנות
פסח נקרא בתורה גם "חג האביב", והוא ממוקם בשיא הפריחה והלבלוב של הטבע הארץ-ישראלי. אך האביב לא מתחיל בפסח. למעשה, מבחינת התודעה היהודית האביב מתחיל בט"ו בשבט,למרות שמבחינת הקור אנחנו חווים אותו כחג המצוי עדיין באמצע החורף. השקדיה הפורחת בט"ו בשבט, והכלניות הצובעות את הגבעות באדום חזק מסמנות את תחילת האביב המתעורר בטבע.
חז"ל הכירו בכך שבחודש שבט מתחיל השרף לעלות באילנות (רש"י על בבלי, ראש השנה יד\א). השרף הוא הדם של האילן, הוא כח החיות הפנימי הזורם בתוכו. הגם שהעץ עדיין עומד בשלכת וכלפי חוץ לא רואים עליו שינוי גדול, מי שעין חדה לו יוכל לראות שהחיות, או כפי שהסינים קוראים לזה ה "צ'י" של האילן מתחיל לעלות כלפי מעלה.
וכמו באילן, כך גם באדם – שהרי "האדם עץ השדה" (דברים כ, יט). גם בנו מתחילה נביטה מסויימת באמצע החורף. ט"ו בשבט הוא הזמן בו משהו פנימי בתוכנו מתעורר, גם אם זה לא נראה כלפי חוץ. גם אם אין אנו מודעים לכך, אנחנו מרגישים את השנוי בשעות האור, שמתחילות כבר להתארך (לאחר ה 21 בדצמבר, שהוא היום הקצר בשנה), ולפעמים נוכל לזהות משהו חדש שרוצה לנבוט בתוכנו.
לשם המחשה, בואו ניקח למשל את רוני: רוני (שם בדוי) אהבה פעם לצייר, אבל מאז שנכנסה למירוץ החיים והעבודה, והלכה לעבודה ונהייתה אישה "רצינית" הציור נשכח ממנה ונדחק לקרן זווית. אבל לא טוב לה לרוני. משהו בתוכה רוצה לצאת, רוצה להתבטא, והיא לא יודעת מה זה. יש לה רק תחושת מועקה. עם בוא החורף, התחושה הזו החריפה והפכה למן "דיכאון חורף" קטן, שהוא אחד האופנים בו מגיבים בני האדם באופן בלתי מודע לשינוי בשעות האור בעולם. אבל כשהתחילו השקדיות לפרוח הרגישה רוני מן רצון עתיק כזה – לחזור לצייר. בא לה לצייר את הפריחה, את הטבע המתעורר. אבל רוני, שהיא אישה רצינית ואחראית, עם המון מחוייבויות על הראש, לא הרגישה שהיא יכולה להפוך פתאום לאמנית. היא צחקה על עצמה ועל עצם המחשבה שהיא תוציא פתאום כן ציור, ותקנה עפרונות ומכחולים.... אבל התשוקה הזו קיננה בנפשה, והיא שמה לב שכשהיא מכבה את התשוקה לצייר משהו בתוכה כבה יחד איתה.
אז מה עושים? ואיך זה קשור לפורים?
מה הקשר לפורים?
אריות צריכים לדעת לצוד. אבל כדי לדעת לצוד באמת, הם חייבים ללמוד כיצד צדים מהוריהם. חלק מהאימון החשוב הזה של גורי האריות נעשה בצורת משחק. גורים קטנים משחקים בצייד. הם קופצים ומתגלגלים זה על זה, אורבים כאילו לטרף מאחורי כמה עלי עשב, ואז מזנקים על איזה חגב אומלל מן המסתור, לא בשביל לטרוף אותו, אלא לשם המשחק. המשחק הוא חלק חשוב ביותר בלמידה.
גם אצל בני אדם – היכולת לשחק ולהשתעשע עם רעיון חדש הינה הכרחית, כדי להצליח להוציאו לאור באופן מוצלח.
פורים הוא זמן המשחק. במאמר "חתול מפלצת או ילדה יפה", שהוקדש לפורים, הרחבתי על כך – ומומלץ לעיין בו כדי להבין זאת טוב יותר, אבל כאן רק נחזור לרוני, ונשאל, האם האפשרות להתחפש בפורים עשויה לסייע לה לבחון תחושות של שינוי? אם תבחר להתחפש לאמנית, למשל, אולי זו הזדמנות לבדוק איך זה מרגיש להגיד "אני אמנית"? האם שינוי חיצוני, שאינו מחייב, עשוי להוות שלב בשינוי הפנימי אליו היא מייחלת?
בתהליך הנביטה הפנימית, פורים מסמל את שלב העיבור, שלב של הכנה והתפתחות במרחב מוגן ולא מחייב, בו יש זמן לבדיקה, למשחק- וככל משחק הוא מאפשר גם להגזים את העניין מעבר למידה הראויה. הדגירה הזאת, מאפשרת להיוולד, אחר כך, ולצאת לאור העולם – בפסח.
לנקות את החמץ...ולצמוח!
והנה, כשמגיע פסח, מגיע איתו האביב בגדול. הכל פורח, הכל ירוק, ואנחנו מרגישים צורך לחגוג, לצאת לטבע, וללבלב. היהדות הציבה את חג החירות בזמן הזה, כדי לאפשר לנו לחגוג את החירות שלנו באמת. וכדי לחגוג את החירות - עלינו לנקות את ה"חמץ".
החמץ הוא כל מה שהחמיץ בתוכנו, כל מה שעמד יותר מדי זמן עד שתפח ותפס מקום גדול מדי.
מה רוני שלנו צריכה להשיל מעליה כדי לאפשר לאמנית שבה לפרוץ עם האביב המתעורר? האם זו העבודה, או תחושת האחריות, שתפחו יתר על המידה, עד שתפסו את כל המקום בנפשה ולא נותנים לה יותר מקום לבטא את האמנות שלה?
פסח הוא ההזמנה המוגשת לרוני ולנו לנקות את החמץ הזה מחיינו.
האביב הוא זמן הנעורים של הטבע. זמן של התנערות מהאבק שהכביד עלינו עד כה. פסח זה הזמן המתאים להצהרות גדולות של יציאה לחופשי. לכל אחד יש את המצריים הפרטי שלו, ולכל אחד יש את פרעה הפרטי שלו, שאיננו מאפשר לו לצאת לחירות. פרעה הוא הקול הפנימי שאומר לך שאתה לא יכול לחולל שנוי פנימי.
האביב מזמין אותנו לעשות שינויים גדולים בחיינו, גם אם אנחנו לא ממש יודעים איך ומה יהיה אחר כך. כשאתה מזהה שאתה עבד יש לך שתי ברירות – או לצאת לחופשי, או להישאר במצרים. רבים בחרו להישאר במצרים. אבל מי שכן מעז, יכול "לתפוס את הגל" של האביב ולצאת בפסח עם הכרזה של חירות. אם נחזור אל רוני – רוני מכריזה בליל הסדר, קבל עם ועדה, שהיא החליטה לאפשר לעצמה לחזור אל הציור ויהי מה. זה בדמה. ולכן היא מורידה מעליה את כל מה שמנע ממנה לעשות זאת.
יופי. אבל איך מעגנים את ההצהרות הגדולות במציאות לפני שיחלפו עם הרוח הנושבת? לשם כך, מיד לאחר חג הפסח – אנחנו מתחילים לספור את ספירת העומר.
סופרים שבועות
ספירת העומר, היא ההכנה המדוקדקת לקראת הבשלת החיטה החדשה, בחג השבועות. בעוד שפסח כולו מצה, הרי שקרבן חג השבועות הוא שתי חלות לחם חמץ דווקא. אבל כדי להגיע לשבועות – כלומר להגיע להבשלה מלאה – יש לעבור את הספירה המדוקדקת של העומר. יום אחרי יום.
בספירת העומר, רוני תוכל לברר לעצמה מה הסגנון ומה הדרך, שבה היא יכולה לשלב את האמנות בחייה, זה הזמן לשאול ולבדוק באופני שונים איך נכון לה לתרגם את נבטי השנוי למציאות חיה.
ספירת העומר היא הזמן לעשות אינטגרציה בין החומר החדש והמציאות, וחג השבועות – חג הביכורים – הוא הזמן שבו אנחנו נקראים כבר להביא פירות ראשונים מהפרחים שהחלו לפרוח בנו עם האביב המתעורר.